יום שלישי, 16 בינואר 2018

סיפורים מגינת לוינסקי

כשקבענו להפגש ליציאת השרבוט בגינת לוינסקי, ידעתי שאנחנו הולכים על המקום מאתגר. תל אביב היא עיר של ניגודים, אפילו במקום הכי תיירותי שלה יש ניגודים של חדש וישן, יפה ומכוער, עשיר ועני. גינת לוינסקי וסמוכה אליה נווה שאנן כבר מזמן הפכה להיות ארץ אחרת, יש בה חיים משלה ורואים מיד מי כאן תושב מי התייר. הרגשנו קצת לא בנוח לבוא עם הציוד הרישום המפונפן שלנו כדי "לצוד" אובייקטים מהצד. 
התחלתי דווקה מהציור של הסביבה, למרות שמה שהכי עיניין אותי פה זה האנשים. רציתי לתת לעצמי זמן להבונן מהמרחק, לספוג ולהספג. הגינה הייתה מאוד יפה, רחבה ופורחת. הייתה בה אווירה רגועה, הכל התנהל באיזי, אנשים - רובם גברים שחורים - עברו לאיטה, אצרו בקבוצות לכמה דקות של שיחה והמשיכו הלאה. היו גם כמה "קבועים" - האיש בחולצה הכתומה שעשה את הרחיצת הבוקר שלו מול הברזיה שבגינה. האיש  בגופיה הלבנה שהתהלך הלוך ושוב תוך כדי סיבובי ידיים - עשה תרגילי התעמלות מוזרים. אף אחד לא יצר קשר עין ולא ניגש. הרגשתי אווירה של ניתוק ואי שייכות. 

זזתי לקצה של הגינה והתחלתי לצייר אנשים. גם כאן כמעט אף אחד לא ניגש, חוץ מכמה בודדים שהסתכלו, שאלו אם אנחנו מציירים אותם. רובם היו עסוקים בשיחות ביניהם.


ממתינים למשהו...

עברתי לכיוון של גינת המשחקים, שם מצאתי את ניצן וחבורתה ומסביבם התאספה קבוצת ילדים חמודים, חלק הצטרפו לשרבוט, שאלו שאלות, זה היה מחזה כל כך משמח, אם אנגריות נהדרות, רוח של אורבן סקצ'ינג האמיתית שיוצרת אניראקציה עם הסביבה! 
אחד האמאות בגינה
ילדים מציירים ומדברים
הספקתי גם לעשות כמה רישומים, אבל בעיקר להתבונן, לצלם ולדבר עם הילדים. הזמן שלנו נגמר. פרסנו את הרישמים של חברי הקבוצה על הרצפה, הילדים צפו ביחד איתנו ושאלו אם נבוא שוב. חלקם הצטרפו אלינו לצילום המשותף :)
כאן כמה רישומים שעשיתי במסעדה אריתראית, בה אכלנו עם נתן אחרי המפגש.


הזוג היפה במסעדה




את הרישום צבעי המים הזה עשיתי ביום אחר, כשבדקנו ביחד עם נתן את הלוקיישן. הגינה הפסטורלית עם סיפורים מורכבים בתוכה. חובה לחזור שוב!

תגובה 1: