חנוכיה לי יש

ישנן תקופות בהן ניתנת לנו האפשרות להתבונן במצבים ופריטים אליהם כמעט ולא שמנו לב בימי השגרה. 

אחד מהם ארע בחנוכה, בשבוע שעבר.

חנוכיות העומדות אצלנו בגבורה עוד מהדור הקודם ועם השנים מחלידות אט אט

מעניקות יופי מסוג אחר כשהן דלוקות ומוארות

לאחר ציפיה ארוכה לזמנן המתאים בשנה. 

החנוכיות יציבות ונוקשות והן מקבלות נופך שונה לגמרי כשהנרות יחד איתן.

באותם רגעים הצירופים, העיטורים המוזהבים, הטיפוגרפיה המעניינת

וכל אותן מחשבות עמוקות וגלומות

זוכים סוף סוף ליחס של כבוד.

Tourists

In the past few weeks I've visited Neve Sha'anan a couple of times, with my sketchbooks, fountain pen and some good company. Few times before I came there to taste the "local cuisine", whether it was Eritrean, Chinese or Indian. But never before have I sketched there. The first sketching visit was with a good friend, also a sketcher. The second time I came was during the sketchcrawl with a much bigger group. In both occasion I felt an unease regarding my act: coming to a neglected part of town as a spectator, an outsider, in a sort of "expedition" to capture the life of the "other" residents of Tel Aviv. But both visits turned to be quite great: Bar hopping from one Romanian pub to the other, becoming ourselves an attraction of its own right, having crowds of locals towering above us, looking at our sketches and sharing their critics about our art. 

Though the sketching experience turned out to be great, I can't escape the feeling that also in the future times I'll visit there it'll be in the shoes of a tourist, a visitor and a mere spectator, not as a resident of the same city. 

נווה שאנן - משרבטים את התושבים הבלתי נראים

לתל אביב יש הרבה פנים, כמו לכל עיר גדולה, יש לה אזורים יוקרתיים, שכונות חדשות ונוצצות, אזורים היסטוריים משוחזרים ומשופצים. זה תמיד נחמד לשרבט שם, אבל לפעמים מרגישים כמו בתוך גלויה, חסרים החיים האמיתיים.

ליציאת השרבוט האחרונה נפגשנו בנווה שאנן - מקום שבדרך כלל לא נמצא ברשימת האטרקציות התיירותיות והרבה ישראלים נוהגים להמנע מלהכנס לשם. הדבר שהכי בולט כשאתה נכנס לשכונה - בקושי רואים שם ישראלים ושומעים עברית. הישראלים היחידים הם קבוצות של צלמים שצדים תמונות "סקסיות" של עוני, או כמה זוגות בורגניות מצפון תל אביב שמחפשות אוכל אוטנטי. בשכונה מתגוררים לרוב עובדים זרים, רובם מאפריקה ואסיה, התושבים הבלתי נראים, מהם בדרך כלל אנחנו נוהגים להתעלם.

כשהתלבטתי אם להביא את הקבוצה שלנו לשם לא הייתי בטוחה אם התושבים לא ירגישו קצת כמו בגן חייות. אבל קיוויתי שציור פחות אגרסיבי מצילום, ויותר מתמזג עם הסביבה ומזמין אינרקציה. קיוותי שיקבלו אותנו בסדר, וכך היה.

התחלנו לשרבט ביחד כקבוצה, לאט לאט התפזרנו לעורך המדרחוב. כל ה"מקומיים" קיבלו אותנו בצורה ידידותית, מסוקרנים ומציצים במה שאנחנו מציירים, אבל בצורה עדינה, חלק מהם אפילו ביקשו שנצייר אותם.

זה היה באמת יום שרבוט באווירה מיוחדת, הנה מה שהספקתי לתפוס, הלוואי וידיים שלי היו מהירם כמו העיניים!

אי רומני בים אפריקאי

המספרות האיריטראיות כל כך נהדרות!

ציירתי את אלה שבוע לפני, כשבאנו עם אורור לבדוק את השטח.

Neve Sha'anan, Tel Aviv - A journey in Eritrea

For the last scketchcrawl in Tel Aviv, we met in a neighborhood called Neve Sha'anan.
It's actually the name of a street and an area where I like to go from time to time to eat food from Eritrea. A lot of people from this part of the world are living there and it's nice to see hairdresser shops specialised in african draids and their beautiful typography written on the window of the shops.

This one I made it few months ago, in the restaurant I usually go to have lunch