יום שלישי, 16 בינואר 2018

סיפורים מגינת לוינסקי

כשקבענו להפגש ליציאת השרבוט בגינת לוינסקי, ידעתי שאנחנו הולכים על המקום מאתגר. תל אביב היא עיר של ניגודים, אפילו במקום הכי תיירותי שלה יש ניגודים של חדש וישן, יפה ומכוער, עשיר ועני. גינת לוינסקי וסמוכה אליה נווה שאנן כבר מזמן הפכה להיות ארץ אחרת, יש בה חיים משלה ורואים מיד מי כאן תושב מי התייר. הרגשנו קצת לא בנוח לבוא עם הציוד הרישום המפונפן שלנו כדי "לצוד" אובייקטים מהצד. 
התחלתי דווקה מהציור של הסביבה, למרות שמה שהכי עיניין אותי פה זה האנשים. רציתי לתת לעצמי זמן להבונן מהמרחק, לספוג ולהספג. הגינה הייתה מאוד יפה, רחבה ופורחת. הייתה בה אווירה רגועה, הכל התנהל באיזי, אנשים - רובם גברים שחורים - עברו לאיטה, אצרו בקבוצות לכמה דקות של שיחה והמשיכו הלאה. היו גם כמה "קבועים" - האיש בחולצה הכתומה שעשה את הרחיצת הבוקר שלו מול הברזיה שבגינה. האיש  בגופיה הלבנה שהתהלך הלוך ושוב תוך כדי סיבובי ידיים - עשה תרגילי התעמלות מוזרים. אף אחד לא יצר קשר עין ולא ניגש. הרגשתי אווירה של ניתוק ואי שייכות. 

זזתי לקצה של הגינה והתחלתי לצייר אנשים. גם כאן כמעט אף אחד לא ניגש, חוץ מכמה בודדים שהסתכלו, שאלו אם אנחנו מציירים אותם. רובם היו עסוקים בשיחות ביניהם.


ממתינים למשהו...

עברתי לכיוון של גינת המשחקים, שם מצאתי את ניצן וחבורתה ומסביבם התאספה קבוצת ילדים חמודים, חלק הצטרפו לשרבוט, שאלו שאלות, זה היה מחזה כל כך משמח, אם אנגריות נהדרות, רוח של אורבן סקצ'ינג האמיתית שיוצרת אניראקציה עם הסביבה! 
אחד האמאות בגינה
ילדים מציירים ומדברים
הספקתי גם לעשות כמה רישומים, אבל בעיקר להתבונן, לצלם ולדבר עם הילדים. הזמן שלנו נגמר. פרסנו את הרישמים של חברי הקבוצה על הרצפה, הילדים צפו ביחד איתנו ושאלו אם נבוא שוב. חלקם הצטרפו אלינו לצילום המשותף :)
כאן כמה רישומים שעשיתי במסעדה אריתראית, בה אכלנו עם נתן אחרי המפגש.


הזוג היפה במסעדה




את הרישום צבעי המים הזה עשיתי ביום אחר, כשבדקנו ביחד עם נתן את הלוקיישן. הגינה הפסטורלית עם סיפורים מורכבים בתוכה. חובה לחזור שוב!

יום שבת, 13 בינואר 2018

יציאת שרבוט לגינת לוינסקי

גינת לוינסקי ביום שישי בעשר בבוקר לא היתה מקום משמח במיוחד. פליטים אפריקאים מסיימים את התארגנויות הבוקר שלהם לאחר לינה במקום, חלקם מתגודדים בחבורות, חלקם מתבודדים. מזג האויר אפור וקודר. חבורת הסקצ'רים הקטנה שהתאספה במקום נראתה לא שייכת. האם זה הוגן לצייר במקום כזה בניתוק מהסיטואצייה ההומנית הקשה, מההקשר הפוליטי הטעון? הרגשתי לא נוח בגינה והחלטתי להתרחק כמה רחובות.



נקלעתי למקום שלקח לי כמה שניות טובות לזהות: התחנה המרכזית הישנה. בתור חיילת (לפני 30 שנה) עברתי בה המון והיא זכורה לי כמקום עמוס, תוסס וצבעוני. כיום האיזור נטוש, מוזנח ועלוב. התיישבתי על ספסל (טובל בשלולית שתן לצערי) שממנו היתה לי תצפית פנורמית מושלמת על הרחוב. לא הרבה אנשים הסתובבו שם ורובם המוחלט היו גברים. מנקי רחובות מבוגרים מאוד, נהגי מוניות, שיכורים, הומלסים, ביריונים שונים ומשונים, פתאום בחורה אפריקאית באפרו מרהיב. אני מודה שהייתי קרובה להשתפן ולנטוש, אך לבסוף הצלחתי להשלים את הציור.



משם המשכתי למדרחוב נווה שאנן שיחסית למקום הקודם היה שוקק חיים. המון אנשים מאפריקה, קצת פחות ממזרח אסייה ואפס "ישראלים". קיוויתי להצליח לצייר הפעם אנשים, פנים, קלוז-אפים. זה לא היה פשוט בכלל!



לא הרגשתי נכון ללטוש מבטים באנשים. הצלחתי לגנוב במאמץ רב כמה דמויות.




בשלב זה, למרות שנותרה עוד שעה למפגש הקבוצתי שלנו, חזרתי לגינה מתוך מחשבה שבהחלט עשיתי את היומית שלי. בגינה ציפתה הפתעה - האוירה העגומה של הבוקר השתנתה לגמרה. בית הספר מסתיים בשעה 12:00 ביום שישי והמון ילדים הגיעו לגינה, משחקים, צוחקים, צועקים בעיברית זה לזה. מייד שלפתי את הצבעים והתחלתי לצייר.



הילדים הסתקרנו והתקרבו, עוד סקצ'רים מהקבוצה הצטרפו ותוך דקות ספורות התחברנו כולנו ובילינו יחד נהדר! חלקנו עם הילדים צבעים ודפים והם הצטרפו אלינו לשרבוט. הילדים היו כל כך מקסימים ומרגשים שהלב פשוט נפתח אליהם.



באותם רגעים הרגשתי לראשונה שאני מצליחה להתקרב, להבין ולהרגיש באמת את המורכבות של המקום ושל תושביו.



משימת השרבוט בגינת לוינסקי וסביבתה היתה מבחינתי אחת המאתגרות והמלמדות ביותר שחוויתי עם הקבוצה.