יום חמישי, 13 ביולי 2017

נגיד

נגיד אני אומנית מפורסמת, מרוויחה המון. נגיד באים אליי לראיין אותי, לסטודיו שלי, הנמצא ב.. טוב לא חשוב עכשיו. נגיד שואלים אותי: ממה נובעת הבחירה שלך בשני צבעים כשאת מציירת אנשים? האם זאת ראיית חיים מסוימת? האם זה יחס שלך לבני אדם?
מה אני יענה להם? שאני לא סובלת לסחוב תיקים ולכן לוקחת תמיד מינימום של מינימום? זאת תשובה הולמת לאומנית מפורסמת מרוויחה המון? 

*עכשיו יש לי תחושת די ז'ה וו, כאילו כבר כתבתי משהו דומה, מזמן. חייבת לציין שזה עדיין אקטואלי, ה"נגיד" הזה.








אנשי שוק התקווה

אחרי שנדלקתי על הרעיון לעשות יציאת שרבוט בשוק התקווה, אפילו החום של תחילת יולי והלחץ של חופש הגדול שהתחיל לא עצר בעדי.
שוק התקווה באמת מקום מושלם לשרבטן, יש בו שפע של סיפורים אותנטיים, דמויות צבעוניות, בלי פוזות ובלי מיזוג. אז נכון, זה מאתגר, אבל ברגע שנכנסים לאדרנלין של שרבוט, לא שמים לב לחום ולצעקות, פשוט זורמים איתם.
התחלתי מהכניסה לשוק, רח' התקווה פינת ההגנה - מקום שוקק עם הרבה תנועה, אנשים נכנסים ויוצאים עם הסלים, אף אחד לא עוצר, יום שישי בבוקר - הזמן יקר!

 ישבנו מול שווארמה קטנה (עם לא מעט לקוחות כבר ב10 בבוקר!), בה התנהלו שיחות ברומו של עולם - על פוליטיקה: "גבאי-שמבאי, כולם אותו הדבר!" על אמנות: "תגידי, ציירת אותי? אפשר לראות? (מאוכזב) יש גם כאלה שיודעים לצייר פנים מדוייקות!" ועל שאר הדברים.
 אחרי החימום צללנו לתוך השוק! לא יכולתי שלא לעצור ליד המוכרת המלונים היפיפיה, שבעצמה הזכירה מלון בשל ;)
באזור של בשר שררה אווירה יותר אדומה ;)
עוד כמה רישומים מהשדרה המרכזית של השוק, ונגמר הזמן.

לסיכום - אין כמו חווית שרבוט במקום אותנטי, בו מתנהלים חיים אמיתיים, מקום כזה מרתק אותי פי אלף מכל מקום מפונפון ואסתטי למדי, יש פה אנשים בלי פוזות וסיפורים בלי פוזות. חובה לחזור!

יום ראשון, 9 ביולי 2017

לאמיצים בלבד: שרבוט בשוק התקווה בשישי בצהריים בחודש יולי


על יציאת השרבוט הקודמת למצעד הגאווה כתבתי שהיתה מאתגרת (חם, צפוף, המוני...) - אז האמינו לי: זה היה משחק ילדים לעומת שוק התקווה! :)

נפגשנו בפלאפל הקטן בכניסה לשוק, שלושה וחצי שולחנות עליהם רוכנים עוברי אורח ואוכלים מנת פלאפל בשלוש דקות. הבעלים לא ממש התלהב מקבוצת הסקצ'רים העליזה שהתנחלה אצלו לנצח במושגי התנהלות המקום והוא "רמז" לנו להתחפף. אז היידה - לתוך השוק! השוק מורכב משדירה מרכזית מקורה שמשני צידיה דוכנים. המקום צבעוני, גדוש, תוסס ויש בו כל מה שסקצ'ר יכול לחלום עליו... חוץ מדבר אחד: מקום לשבת. בעלי הדוכנים קנאים מאוד לטריטורייה שלהם וישיבה על הריצפה בצמוד לדוכן נתפסת כהכרזת מלחמה והאמינו לי אלו טיפוסים שאף אחד מכם לא היה רוצה להתעסק איתם! 



אז אולי אפשר לשבת באחת המסעדות הקטנות על השדרה המרכזית? זה היה די אפשרי, אבל הן היו עמוסות מאוד וקצב התחלופה בהן גבוה. היו גם כמה "מסעדות" (חמארות?) בסמטאות הפנימיות שאכלסו עד אפס מקום חבורות גדולות והומוגניות של גברים מבוגרים תושבי המקום, היה ברור שאין מצב שאני משתלבת שם. לכן סיבוב ההיכרות הראשוני בשוק היה מאוד מתסכל מבחינתי. הרגשתי כמו ילד בחנות ממתקים שלא יכול לקחת כלום! 

אבל אל ייאוש! לבסוף נמצאה סמטה צדדית המתחברת לשוק מהצד ובה התיישבנו כמה סקצ'ריות אמיצות. היתה לנו מדרגה נוחה ומלוכלכת מאוד המשקיפה על דוכן כפכפים ונעליים הסובל ממיעוט לקוחות בולט לעין. היתה לנו  משם זוית ראייה (אמנם אלכסונית ורחוקה, אך מספקת) לדוכני הפירות הצבעוניים ולתנועת האנשים הכבדה שבשדרה המרכזית. אינטרקציות שונות ומשונות נוצרו עם האוכלוסיה המקומית, רובן הגדול היו חיוביות.


בהמשך נדדנו לסמטה צדדית אחרת, מעין Back office של השוק ובו מאפיית פיתות סיטונאית, משאיות קירור וכמות עצומה של פחים, ארגזים ואשפה.



הנקודה השלישית והאחרונה היתה מחוץ לשוק על רחוב ההגנה, סמוך לנקודת מפגש הסיום של הקבוצה. מדובר ברחוב שהוא הכאוס בהתגלמותו - כעור מאוד, לוהט, עשן אוטובוסים, מוניות צופרות, אזעקות רכב מהחניון הסמוך, אנשים קשי יום ממהרים, סוחבים שקיות . 



לעומת השוק רחוב ההגנה נראה פתאום מרווח מסודר ושפוי. התמקמנו שם בקבוצה קטנה על מפתנו של משרד חלפנות כספים וציירנו לנו בשיא הנוחות והשלווה את מנעמי המקום.



היופי במפגשים הקבוצתיים שהם מביאים אותי למקומות שאין סיכוי שהייתי מגיעה אליהם לבד. ככה היה בשלושת הפעמים האחרונות: ארוע מיצגי הקרמיקה בבית בינימיני, מצעד הגאווה ועכשיו בשוק התקווה. וזה בהחלט המקום להודות למרינה ונתן שטורחים ומארגנים את העיניינים! אז לכל מי שהגיע ביום שישי בחום של 31 מעלות לשוק התקווה: כל הכבוד! אני מכריזה בזאת שלכולנו מגיעה מדליית האומץ והגבורה של הסקצ'ר הישראלי! :)))


שלכם,
ניצן

יום ראשון, 11 ביוני 2017

כל צבעי הקשת - שרבוטים ממצעד הגאווה

בדקתי טוב טוב שיש לי מגוון מספק של צבעים בקלמר לפני היציאת השרבוט האחרונה - קבענו שנלך לצייר את מצעד הגאווה התל אביבי! לא הייתי בטוחה שאצליח להתרכז, חששתי שהבלגן האנושי הצבעוני הזה יסחף אותי ולא אוכל להיות בעמדת המתבוננת מהצד. לקח לי זמן עד שהייתי מוכנה לשלוף את הסקצ'בוק, אך ברגע ששלפתי - לא יכולתי להפסיק!
האוירה הייתה נהדרת, סוף סוף לאף אחד לא היה איכפת מקבוצת האנשים שמציירים את המתרחש - כולם מסביבינו היו מיוחדים ומוזרים יותר, ועפרונות הצבעוניים שהיו תלויים לי בקלמר על הצוואר נראו כמו דגל גאווה קטן.



















היה פשוט אדיר, עכשיו שצריך לחכות שנה שלמה עד לפעם הבאה!

יום שלישי, 9 במאי 2017

Pottery slam in Benyamini ceramics, Tel Aviv

It's been a long time since I posted something on the blog… And a long time since I joined the sketchcrawl group. I had no idea what we were going to draw when I went to meet my fellow sketchers in the Benyamini ceramics center in Tel Aviv. Pottery ? People sat in front of a table modeling a peace of mud ? After the first estonishment discovering an artist demonstrating her talent on a potter's wheel and everybody around trying to capture the ryhtme of her hands modeling the pots, I finally sat and join the crowd in this hypnotic observation.

I chose my tools, it had to be simple, a bit dirty even… pencil and maybe a touch of color, to respect the organic simplicity of clay, trying to find a way out to an other form of existence.


The first potter was precise, quick, concentrated. She made a big amount of small delicate bowls and bottles that she alined, at the end creating unexpected families of forms.


After this demonstration, another person arrived. The style was… different. The man in red was tall, musceled but very skiny, all made of angles. He looked like a road sign and worked straight away on a big peace. I felt that he imposed himself to the material : moving a lot, turning around, standing, sitting, using firing (with the help of an assistant). The energy was definitly different but not less fascinating than the lady before. Without speaking about this very graphical red clothe, thanks for this choice !





יום שני, 27 במרץ 2017

סוף שבוע במדבר

את הסופ"ש האחרון ביליתי בערבה, במקום מקסים שנקרא מואה נווה מדבר, כפר אקולוגי שמעבירים בו סדנאות שעוסקות בחיבור בין גוף ונפש. אחחח איזה שקט... ביליתי שעות בלשכב על הערסל ולהתבונן בעלים שביני ובין השמיים. בלילה חושך מצריים והשמיים ענקיים ומלאי כוכבים. 
ציירתי הרבה, וזה קצת מצחיק כי רוב הרישומים לא כ"כ טובים, אבל נהניתי לצייר כמו שהרבה זמן לא נהניתי. מה זה אומר? שהנאה היא לא מדד לאיכות? שכדי להגיע לתוצאות טובות אני צריכה לסבול קצת? שקשה לצייר מקומות יפים? אולי אני צריכה להיות יותר מנותקת מהסביבה כדי להצליח לצייר אותה באופן מדויק. לא רציתי להתנתק שם, רציתי להיות לגמרי בתוך.
לא הצלחתי להעביר את ההתרשמות שלי מהמקום בציור, אבל הייתי בדרך לשם. אם היו לי עוד יומיים שלושה, אני חושבת שהייתי מצליחה להפריד בין להיות חלק מהחוויה לבין לצייר אותה, ומוצאת את הכלים המתאימים ואת הגישה הנכונה כדי לבטא את מה שהרגשתי שם.









אני חותמת בהתנצלות: זה לא רישום עירוני, אבל זה כן רישום מהתבוננות, וזו גם תזכורת לכך שלפעמים צריך לצאת מהעיר ומהמטלות הלא נגמרות וסתם להיות - בלי לו"ז ובלי צריך.

יום שישי, 24 במרץ 2017

Family Pictures תמונות משפחתיות




ביום הורים בבסיס טירונים

קונצרט תלמידים לפסנתר

סוף היום, נרדמה על הספה