אנשים שראיתי בכיכר מגן דוד

אני חושבת שכיכר מגן דוד התל אביבית, או בשם הפחות רשמי שלה - הכיכר בכניסה לשוק הכרמל, זה המקום המושלם לשרבוט אנשים מהתבוננות. הכיכר תמיד מלאה טיפוסים שונים ומשונים, האופי שלה קצת משתנה מיום ליום, אך תמיד יש שם את ה"קבועים", שתופסים את הספסלים - אנשים מבוגרים וקשי יום שמעבירים שם את הבוקר שלהם, יושבים כמעט בלי לזוז - המודלים המושלמים! כמעט תמיד יגיעו לשם גם קבוצות צבעוניות של תיירים, ששוק הכרמל הוא אחת התחנות בסיור שלהם. וכמובן הבאים לקנות בשוק, שממהרים עם הסלים שלהם. ביום שישי מתווספים לכל זה גם פרפורמרים מגוונים שמופיעים בכיכר. וגם אנשי חב"ד עם עמדות התפילין שלהם. ביום שישי האחרון היו שם בנוסף גם אנשי האבטחה עם תחמושת מלאה - תודה לטראמפ שסיפק לנו עוד סוג של מודלים נהדרים. בקיצור, יש רק בעיה אחת במקום שכזה - איך מתרכזים ובוחרים מה לצייר? 

לאחר שהסתובבתי קצת וקשקשתי מספיק עם חבריי הסקצ'רים, התיישבתי מול עמדת תפילין - הייתי חייבת לתעד את הטקס המאוד מקומי הזה. גברים צעירים ומבוגרים, תיירים ומקומיים, היו עוברים, משנים את ההבעה על הפנים ועוצרים, מתחברים לרצועות עור שמחוברות לקופסאות קטנות שחורות, קוראים תפילה, וממשיכים לדרכם. היה לזה קצב פנימי. ודפוס ברור. ברגע שהתחברתי לקצב, יכולתי לצפות לתנוחות והבעות מסוימות, וזה עזר לי לרשום.

בינתיים הפסקול בכיכר התחלף ובמרכזה התייצב זמר שחור וכריזמטי ששר את הלהיטים הלועזיים הכי מרגשים בחן ובכישרון רב. בסוף המופע שלו הוא נתן נאום שלא היה מבייש מנהיג מדינה נאורה. פשוט היה לו את זה! 

התחלתי את הרישום שלי מהזמר, לאט-לאט המשכתי למלא את הכיכר מסביבו. כמו ציידת מנוסה חיכיתי לטיפוס מעניין שיעצור להקשיב ולכדתי אותו לתוך המחברת שלי. הזוג הרוקד הופיע כשכבר לא היה לי מקום בשבילו, אז פשוט התחלתי לצייר מעל האנשים האחרים, לקחתי סיכון ב"להרוס" את הרישום, אבל בסופו של דבר הoverlay- שנוצר ברישום שיקף את ה-overlay של אנשים, קולות, ריחות וחושים שהיה במציאות. זה מה שהיה חסר לרישום היותר מדי נקי שלי.

את הרישום האחרון עשיתי ליד עמדת חב"ד השנייה, ברקע רואים את הפרפורמר החדש שהחליף את הזמר השחור - נער שמנמן וכעוס ששר ראפ פרי עטו עם מילים מאוד מטרידות.

רשמתי אותו עוד פעם, יותר מקרוב, הוא היה בהחלט טיפוס. הוא היה לבוש בבגדים ורודים וירוקים זוהרים, בחרתי בשבילו שני טושי-מכחול בוורוד ובירוק. אני אוהבת להתאים את הכלי למודל. חבל שלא הספקתי לרשום את הטקסטים שלו.

היה כל כך כיף וגם מאתגר, באמת חוויה רב-חושית :)

Sukkot holidays in Sinai • Egypt

For the last vacation of Sukkot we decided to try again to pass the border from Israel to Egypt to spend few days in Sinai. Last time, for Pessar, the Israeli government closed the border when we were half way to Eilat. We had to change our plans and go to Jordan instead…

Finally we did it ! 7 years I haven't been there and I found the place unchanged. A bedouin camp in the city of Neweiba. Bangalows near the beach, the coral bareer, the colorfull fishes, an amazing view on the mountains of Jordan on the other side of the Red sea, few families to play with my kids, the perfects ingredients for me to sketch !

The panoramic view from our house • Left side

The panoramic view from our house • Right side

The Bedouin women are sitting to sell bracelets et nickelaces

Israeli tourists playing checks, baggamon and cards…

Typical breakfast in Sinai:  Pancake chocolate banana, goyava juice and tea

On the way back, even the gaz station seems interesting to draw

People in Monta rey beach, Tel Aviv

Sitting in a cafe looking at the beach of Tel Aviv, having a fruit juice, waiting for a friend who never showed up but having fun drawing the charismatic people. A good way to spend a sunny week end day. When the political conversation in the next table doesn't interest me anymore, I go to have some sea food and limonade in Alma beach. Drawing and listening to chill out music until the sun sets on the Mediterranean sea… Shabat shalom and see you another time my lost friend !

Last day of openning for the Bloom bar that will no longer exist near the beach ! What a pity, a funny collection of characters had chosen this place to speak about politics in Israel !

Alma beach bar is often a meeting place for our Urban sketchers group. It's also known for it's delicious seafood mix plate… Unfortunately they changed their yellow chairs for blue ones !

In Alma beach bar again

Behind the beach, the city of Tel Aviv

נמסטה!

הגעתי גם למפגש האחרון בסדרת רישומי תנוע בבית חנה, לא יכולתי לוותר על התענוג. השילוב של אתגר סופר קשה וסיפוק מהרגע בו נכנסים לזה ומתחילים מדיטאציה על דף הוא פשוט אדיר!
אז ככה זה בערך הולך אצלי: בהתחלה אני קפואה ולא מצליחה להכריח את עצמי לעשות קו ראשון על הדף, כי נראה שזה בלתי אפשרי להדביק את הקצב. לאט לאט אני מעיזה ומתחילה לרשום. קו ועוד קו, רישום ועוד רישום, מנסה כלי אחר, חוזרת לכלי הראשון, דפים משורבטים נופלים על הרצפה, אני עדיין לא בקצב, מפסידה בתחרות. המתרגלים זזים יחסית לאט, נושמים, חוזרים על התנועות, אך אני עדיין מאחוריהם... באיזהשהוא שלב אני מרגישה שאני מתחילה להשיג אותם ואפילו לעבור אותם בקצב שלי, זה קורה רק אחרי שאני מוותרת על הנסיון להעתיק את מה שאני רואה ומתחילה לסמוך על הזכרון הויזואלי שלי. האיזון בין התבוננות במתעמלים ובין הצצה על הדף שלי מתחיל לתפוס את היחס הנכון. התבוננות של זמן מה - ואז רישום לפי הזכרון עד הנקודה שאני זוכרת ולא ממציאה. בשלב הזה - עוצרת, אפילו אם לא סיימתי את התנוע וממתינה שמישהו יחזור לאותה התנוחה, או לתנוחה דומה, ואז אני אוכל להשלים.

אז כמו בכל דבר, הדרך היחידה היא להתמסר לתהליך ולא לחשוב על התוצאה הסופית. ולנשום :) נמסטה!

פעם ראשונה ברודוס

 הציפיות שלי מרודוס היו נמוכות. זו פעם ראשונה שנסעתי לשם ודימיינתי מקום ואווירה בסגנון השיר של דדי דדון מארץ נהדרת... "רודוס, בלגן ברודוס, רק אני ולוקוס ו-500 רוסים".  לשמחתי הופתעתי מאוד לטובה!



שכרנו וילה דרך Airbnb באיזור הדרום מזרחי של האי במחיר של צימר מליגה נמוכה בצפון. בבוקר הראשון יצאנו לחקור את החוף הסמוך, מרחק 400 מטרים מהוילה. זהו חוף לא מוסדר שמגיעים אליו בשביל עפר קצר. הפתעה! חוף רחב ידיים, ענקי ממש, ריק לגמרה, כלב לא עובר שם, מיים צלולים ושקטים וסירת דייגים אחת קשורה בחבל.

בשעות הצהריים המוקדמות נהיינו רעבים והחלטנו ללכת למסעדת חוף קטנה שנמצאת 3 דקות נסיעה מה"חוף שלנו". המקום התגלה כמוצלח מאוד והפך עד מהרה לשכונתית הקבועה שלנו במהלך עשרת ימי החופשה שבילינו שם.

 זה המראה מהמסעדה לכיוון החוף. למרות שהיינו שם באוגוסט בשיא עונת התיירות המקום היה ריק כמעט לגמרה.



רק לקראת השעה 14:00 התחיל להתמלא שם במקומיים ובתיירים וזה היה משמח מפני שכבר התחלתי לחשוש לפרנסת בעלי המקום!

את הציור הזה ציירתי במפרץ סנט פול שנמצא בעיירה לינדוס. זהו מקום סופר מהמם שנראה לקוח היישר מהבורדים הכי מנקרי עיניים בפינטרסט. מפרץ קטן צלול וכחול מוקף סלעים וצוקים שעליו חולשת האקרופוליס של העיר. המקום כל כך יפה שלא משנה לאיזה כיוון ובאיזו זווית תכוון את האייפון – תיצא שם תמונה מדהימה. אז להצטלם היה קל, לצייר קצת יותר קשה. אני מרגישה מחוייבת להעביר את יופיו של המקום ומרגישה שהציור לא "יפה" מספיק לעומת המקום עצמו.

את פארק המיים של רודוס היה לי הרבה יותר קל לצייר. מוסיקת טראנס בפול ווליום בעשר בבוקר. הקהל מורכב ברובו מבני נוער וצעירים בשנות העשרים ופחות ממשפחות עם ילדים. הבנות שלי (8 ו-12) הסתדרו שם יותר ממצויין. למעשה כמעט לא ראיתי אותן במשך 8 שעות בהן ישבתי בצל אפי תחוב בספר עב כרס.

לאחר בילוי של יום שלם בפארק המיים בחרנו לבלות יום רגוע בבית

במזגן

ובחוף הצמוד שלנו.

חוף מיוחד נוסף שביקרנו בו במהלך החופשה, פרסוניסי, מהווה נקודה אטרקטיבית לגולשי האויר והים בגלל הרוחות החזקות המנשבות בו. בהחלט אטרקטיבי גם לסקצ'רים, אבל צריך לשמור טוב טוב על הניירות, הכל עף שם!

גם הבנות שלי נדבקו בחיידק הסקצ'ינג ולכל טיול שיצאנו לקחנו איתנו את הסקצ'בוקים שלנו, תפסנו פינה בצל ושרבטנו במרץ. כאן אנחנו מציירות בספוט מרשים ביותר, טירת מונוליטיס המשקיפה על הים האגאי (הציור מהמקום הזה מופיע הראשון בפוסט למעלה).

הכי כיף זה כמובן לחזור הביתה. לנו לפחות. הבנות  המסכנות עפו ישר לבית ספר...

אנשי הרכבת הירושלמית

יום שישי בבוקר של אמצע אוגוסט. חם ומסנוור ברחובות של ירושלים. תנועה של אנשים שמחזיקים תיקיות ציור ביד זורמת לכיון של בניין כלל. לאחר זמן מה הם מתפזרים בתחנת הרכבת ומתחילים לצייר את הסביבה.

ובכן, זה נראה כמו התחלה של יציאת שרבוט שגרתית, אבל בכל זאת, כ30 איש, רובם לא מירושלים, טרחו ועלו לעיר הבירה בבוקר של יום שישי קייצי למדי, ומציירים במרץ בתוך ההמון הירושלמי הלוהט.

זה היה מפגש מיוחד ומרגש, יוזמה של מארגני אירועי ״אאוטליין - איור ומילים בירושלים". באנו לרשום לקראת התערוכה הקבוצתית ״אנשי הרכבת״ - שיתוף פעולה עם סיטיפס - הרכבת הקלה בירושלים. התערוכה הפעם לא תוצג בגלריה, אלא תשתלב במרחב העירוני - הרישומים שלנו יודפסו בהגדלה ויוצגו בתחנות הרכבת הקלה, מה שמאוד מתאים לרוח האורבן סקטצ'ינג.

היה כיף אדיר לשקוע לאט לאט לתוך הסביבה, להרגיש לזמן מה שגם אני שייכת לסרט הזה - ממתינה לרכבת, מקשיבה לנגני רחוב, ממהרת לשוק לעשות את הקניות הארונות לפני שבת... בירושלים כל אחד קצת מוזר, כך שנראה לי הרגשתי הכי טבעי לעמוד באמצע הרחוב, בין דוכן החבדניקים שהזמינו להניח תפילין, מקבצי נדבות, זמר בלוז, ולצייר את כל זה. "כמה עולה שתציירי אותי?" "גברת, פה זה מסעדה! נראה לך בסדר שתשבי תלכלכי את השולחן עם הצבעים שלך?" "ציירת אותי? אני כל כך שמן?" אלה רק חלק מהפניות שקיבלתי באותו היום. 

הינה מה שהספקתי לתפוס. הזמן עבר במהירות האור. אני חייבת לחזור!

ארקדי מגומל (בלרוס) דיבר בלי סוף, התלונן לי שהוא כבר לא צעיר כדי ללכת לנגן בחתונות ומסיבות בלילה, ושלהיות מוזיקאי זה לא קל, שאל אותי מה אני עושה עם הציורים . אקורדיון - זה הכלי לדעתו!

החבדניק המבוגר עם הזקן הלבן ניגש אלי וביקש לראות את הציור. "אני כל כך שמן?" נעלב. הילד גם קפץ לראות - "וזה אני?" הוא דווקא היה מבסוט :)

יש מבוגר עם כיפה וטישרט מדליק עם הדפס של אינדיאני ישב מולי, כשהתחלתי לצייר אותו, החליט פתאום לקום ללכת. ראיתי שראה שאני התחלתי לצייר אותו. ביקשתי להשאר עוד קצת והוא הסכים. הוא סיפר לי שהוא איש העולם הגדול, כשהיה צעיר - נסע לאמריקה ונשאר שם ל20 שנה. התגורר בערים שונות - ממזח למערב, אין עיר שהוא לא ביקר. "במה עובדת?" שאלתי. "אני - כולבויניק! היה לי טוב שם!" "אז למה חזרת?" "אישתי נפטרה. .הייתה לי אישה טובה... אני נוסע עוד מעט לאמריקה שוב.." ביקש לראות את הציור. "יפה! ציירת גם את האינדיאני!"