יום רביעי, 11 באוקטובר 2017

נמסטה!

הגעתי גם למפגש האחרון בסדרת רישומי תנוע בבית חנה, לא יכולתי לוותר על התענוג. השילוב של אתגר סופר קשה וסיפוק מהרגע בו נכנסים לזה ומתחילים מדיטאציה על דף הוא פשוט אדיר!
אז ככה זה בערך הולך אצלי: בהתחלה אני קפואה ולא מצליחה להכריח את עצמי לעשות קו ראשון על הדף, כי נראה שזה בלתי אפשרי להדביק את הקצב. לאט לאט אני מעיזה ומתחילה לרשום. קו ועוד קו, רישום ועוד רישום, מנסה כלי אחר, חוזרת לכלי הראשון, דפים משורבטים נופלים על הרצפה, אני עדיין לא בקצב, מפסידה בתחרות. המתרגלים זזים יחסית לאט, נושמים, חוזרים על התנועות, אך אני עדיין מאחוריהם... באיזהשהוא שלב אני מרגישה שאני מתחילה להשיג אותם ואפילו לעבור אותם בקצב שלי, זה קורה רק אחרי שאני מוותרת על הנסיון להעתיק את מה שאני רואה ומתחילה לסמוך על הזכרון הויזואלי שלי. האיזון בין התבוננות במתעמלים ובין הצצה על הדף שלי מתחיל לתפוס את היחס הנכון. התבוננות של זמן מה - ואז רישום לפי הזכרון עד הנקודה שאני זוכרת ולא ממציאה. בשלב הזה - עוצרת, אפילו אם לא סיימתי את התנוע וממתינה שמישהו יחזור לאותה התנוחה, או לתנוחה דומה, ואז אני אוכל להשלים.
אז כמו בכל דבר, הדרך היחידה היא להתמסר לתהליך ולא לחשוב על התוצאה הסופית. ולנשום :) נמסטה!












יום שישי, 8 בספטמבר 2017

פעם ראשונה ברודוס


 הציפיות שלי מרודוס היו נמוכות. זו פעם ראשונה שנסעתי לשם ודימיינתי מקום ואווירה בסגנון השיר של דדי דדון מארץ נהדרת... "רודוס, בלגן ברודוס, רק אני ולוקוס ו-500 רוסים".  לשמחתי הופתעתי מאוד לטובה!



שכרנו וילה דרך Airbnb באיזור הדרום מזרחי של האי במחיר של צימר מליגה נמוכה בצפון. בבוקר הראשון יצאנו לחקור את החוף הסמוך, מרחק 400 מטרים מהוילה. זהו חוף לא מוסדר שמגיעים אליו בשביל עפר קצר. הפתעה! חוף רחב ידיים, ענקי ממש, ריק לגמרה, כלב לא עובר שם, מיים צלולים ושקטים וסירת דייגים אחת קשורה בחבל.


בשעות הצהריים המוקדמות נהיינו רעבים והחלטנו ללכת למסעדת חוף קטנה שנמצאת 3 דקות נסיעה מה"חוף שלנו". המקום התגלה כמוצלח מאוד והפך עד מהרה לשכונתית הקבועה שלנו במהלך עשרת ימי החופשה שבילינו שם.


 זה המראה מהמסעדה לכיוון החוף. למרות שהיינו שם באוגוסט בשיא עונת התיירות המקום היה ריק כמעט לגמרה.



רק לקראת השעה 14:00 התחיל להתמלא שם במקומיים ובתיירים וזה היה משמח מפני שכבר התחלתי לחשוש לפרנסת בעלי המקום!



את הציור הזה ציירתי במפרץ סנט פול שנמצא בעיירה לינדוס. זהו מקום סופר מהמם שנראה לקוח היישר מהבורדים הכי מנקרי עיניים בפינטרסט. מפרץ קטן צלול וכחול מוקף סלעים וצוקים שעליו חולשת האקרופוליס של העיר. המקום כל כך יפה שלא משנה לאיזה כיוון ובאיזו זווית תכוון את האייפון – תיצא שם תמונה מדהימה. אז להצטלם היה קל, לצייר קצת יותר קשה. אני מרגישה מחוייבת להעביר את יופיו של המקום ומרגישה שהציור לא "יפה" מספיק לעומת המקום עצמו.


את פארק המיים של רודוס היה לי הרבה יותר קל לצייר. מוסיקת טראנס בפול ווליום בעשר בבוקר. הקהל מורכב ברובו מבני נוער וצעירים בשנות העשרים ופחות ממשפחות עם ילדים. הבנות שלי (8 ו-12) הסתדרו שם יותר ממצויין. למעשה כמעט לא ראיתי אותן במשך 8 שעות בהן ישבתי בצל אפי תחוב בספר עב כרס.


לאחר בילוי של יום שלם בפארק המיים בחרנו לבלות יום רגוע בבית


במזגן


ובחוף הצמוד שלנו.


חוף מיוחד נוסף שביקרנו בו במהלך החופשה, פרסוניסי, מהווה נקודה אטרקטיבית לגולשי האויר והים בגלל הרוחות החזקות המנשבות בו. בהחלט אטרקטיבי גם לסקצ'רים, אבל צריך לשמור טוב טוב על הניירות, הכל עף שם!


גם הבנות שלי נדבקו בחיידק הסקצ'ינג ולכל טיול שיצאנו לקחנו איתנו את הסקצ'בוקים שלנו, תפסנו פינה בצל ושרבטנו במרץ. כאן אנחנו מציירות בספוט מרשים ביותר, טירת מונוליטיס המשקיפה על הים האגאי (הציור מהמקום הזה מופיע הראשון בפוסט למעלה).


הכי כיף זה כמובן לחזור הביתה. לנו לפחות. הבנות  המסכנות עפו ישר לבית ספר...

יום שני, 14 באוגוסט 2017

אנשי הרכבת הירושלמית

יום שישי בבוקר של אמצע אוגוסט. חם ומסנוור ברחובות של ירושלים. תנועה של אנשים שמחזיקים תיקיות ציור ביד זורמת לכיון של בניין כלל. לאחר זמן מה הם מתפזרים בתחנת הרכבת ומתחילים לצייר את הסביבה.
ובכן, זה נראה כמו התחלה של יציאת שרבוט שגרתית, אבל בכל זאת, כ30 איש, רובם לא מירושלים, טרחו ועלו לעיר הבירה בבוקר של יום שישי קייצי למדי, ומציירים במרץ בתוך ההמון הירושלמי הלוהט.
זה היה מפגש מיוחד ומרגש, יוזמה של מארגני אירועי ״אאוטליין - איור ומילים בירושלים". באנו לרשום לקראת התערוכה הקבוצתית ״אנשי הרכבת״ - שיתוף פעולה עם סיטיפס - הרכבת הקלה בירושלים. התערוכה הפעם לא תוצג בגלריה, אלא תשתלב במרחב העירוני - הרישומים שלנו יודפסו בהגדלה ויוצגו בתחנות הרכבת הקלה, מה שמאוד מתאים לרוח האורבן סקטצ'ינג.
היה כיף אדיר לשקוע לאט לאט לתוך הסביבה, להרגיש לזמן מה שגם אני שייכת לסרט הזה - ממתינה לרכבת, מקשיבה לנגני רחוב, ממהרת לשוק לעשות את הקניות הארונות לפני שבת... בירושלים כל אחד קצת מוזר, כך שנראה לי הרגשתי הכי טבעי לעמוד באמצע הרחוב, בין דוכן החבדניקים שהזמינו להניח תפילין, מקבצי נדבות, זמר בלוז, ולצייר את כל זה. "כמה עולה שתציירי אותי?" "גברת, פה זה מסעדה! נראה לך בסדר שתשבי תלכלכי את השולחן עם הצבעים שלך?" "ציירת אותי? אני כל כך שמן?" אלה רק חלק מהפניות שקיבלתי באותו היום. 
הינה מה שהספקתי לתפוס. הזמן עבר במהירות האור. אני חייבת לחזור!




ארקדי מגומל (בלרוס) דיבר בלי סוף, התלונן לי שהוא כבר לא צעיר כדי ללכת לנגן בחתונות ומסיבות בלילה, ושלהיות מוזיקאי זה לא קל, שאל אותי מה אני עושה עם הציורים . אקורדיון - זה הכלי לדעתו!

החבדניק המבוגר עם הזקן הלבן ניגש אלי וביקש לראות את הציור. "אני כל כך שמן?" נעלב. הילד גם קפץ לראות - "וזה אני?" הוא דווקא היה מבסוט :)

יש מבוגר עם כיפה וטישרט מדליק עם הדפס של אינדיאני ישב מולי, כשהתחלתי לצייר אותו, החליט פתאום לקום ללכת. ראיתי שראה שאני התחלתי לצייר אותו. ביקשתי להשאר עוד קצת והוא הסכים. הוא סיפר לי שהוא איש העולם הגדול, כשהיה צעיר - נסע לאמריקה ונשאר שם ל20 שנה. התגורר בערים שונות - ממזח למערב, אין עיר שהוא לא ביקר. "במה עובדת?" שאלתי. "אני - כולבויניק! היה לי טוב שם!" "אז למה חזרת?" "אישתי נפטרה. .הייתה לי אישה טובה... אני נוסע עוד מעט לאמריקה שוב.." ביקש לראות את הציור. "יפה! ציירת גם את האינדיאני!"

יום חמישי, 13 ביולי 2017

נגיד

נגיד אני אומנית מפורסמת, מרוויחה המון. נגיד באים אליי לראיין אותי, לסטודיו שלי, הנמצא ב.. טוב לא חשוב עכשיו. נגיד שואלים אותי: ממה נובעת הבחירה שלך בשני צבעים כשאת מציירת אנשים? האם זאת ראיית חיים מסוימת? האם זה יחס שלך לבני אדם?
מה אני יענה להם? שאני לא סובלת לסחוב תיקים ולכן לוקחת תמיד מינימום של מינימום? זאת תשובה הולמת לאומנית מפורסמת מרוויחה המון? 

*עכשיו יש לי תחושת די ז'ה וו, כאילו כבר כתבתי משהו דומה, מזמן. חייבת לציין שזה עדיין אקטואלי, ה"נגיד" הזה.








אנשי שוק התקווה

אחרי שנדלקתי על הרעיון לעשות יציאת שרבוט בשוק התקווה, אפילו החום של תחילת יולי והלחץ של חופש הגדול שהתחיל לא עצר בעדי.
שוק התקווה באמת מקום מושלם לשרבטן, יש בו שפע של סיפורים אותנטיים, דמויות צבעוניות, בלי פוזות ובלי מיזוג. אז נכון, זה מאתגר, אבל ברגע שנכנסים לאדרנלין של שרבוט, לא שמים לב לחום ולצעקות, פשוט זורמים איתם.
התחלתי מהכניסה לשוק, רח' התקווה פינת ההגנה - מקום שוקק עם הרבה תנועה, אנשים נכנסים ויוצאים עם הסלים, אף אחד לא עוצר, יום שישי בבוקר - הזמן יקר!

 ישבנו מול שווארמה קטנה (עם לא מעט לקוחות כבר ב10 בבוקר!), בה התנהלו שיחות ברומו של עולם - על פוליטיקה: "גבאי-שמבאי, כולם אותו הדבר!" על אמנות: "תגידי, ציירת אותי? אפשר לראות? (מאוכזב) יש גם כאלה שיודעים לצייר פנים מדוייקות!" ועל שאר הדברים.
 אחרי החימום צללנו לתוך השוק! לא יכולתי שלא לעצור ליד המוכרת המלונים היפיפיה, שבעצמה הזכירה מלון בשל ;)
באזור של בשר שררה אווירה יותר אדומה ;)
עוד כמה רישומים מהשדרה המרכזית של השוק, ונגמר הזמן.

לסיכום - אין כמו חווית שרבוט במקום אותנטי, בו מתנהלים חיים אמיתיים, מקום כזה מרתק אותי פי אלף מכל מקום מפונפון ואסתטי למדי, יש פה אנשים בלי פוזות וסיפורים בלי פוזות. חובה לחזור!

יום ראשון, 9 ביולי 2017

לאמיצים בלבד: שרבוט בשוק התקווה בשישי בצהריים בחודש יולי


על יציאת השרבוט הקודמת למצעד הגאווה כתבתי שהיתה מאתגרת (חם, צפוף, המוני...) - אז האמינו לי: זה היה משחק ילדים לעומת שוק התקווה! :)

נפגשנו בפלאפל הקטן בכניסה לשוק, שלושה וחצי שולחנות עליהם רוכנים עוברי אורח ואוכלים מנת פלאפל בשלוש דקות. הבעלים לא ממש התלהב מקבוצת הסקצ'רים העליזה שהתנחלה אצלו לנצח במושגי התנהלות המקום והוא "רמז" לנו להתחפף. אז היידה - לתוך השוק! השוק מורכב משדירה מרכזית מקורה שמשני צידיה דוכנים. המקום צבעוני, גדוש, תוסס ויש בו כל מה שסקצ'ר יכול לחלום עליו... חוץ מדבר אחד: מקום לשבת. בעלי הדוכנים קנאים מאוד לטריטורייה שלהם וישיבה על הריצפה בצמוד לדוכן נתפסת כהכרזת מלחמה והאמינו לי אלו טיפוסים שאף אחד מכם לא היה רוצה להתעסק איתם! 



אז אולי אפשר לשבת באחת המסעדות הקטנות על השדרה המרכזית? זה היה די אפשרי, אבל הן היו עמוסות מאוד וקצב התחלופה בהן גבוה. היו גם כמה "מסעדות" (חמארות?) בסמטאות הפנימיות שאכלסו עד אפס מקום חבורות גדולות והומוגניות של גברים מבוגרים תושבי המקום, היה ברור שאין מצב שאני משתלבת שם. לכן סיבוב ההיכרות הראשוני בשוק היה מאוד מתסכל מבחינתי. הרגשתי כמו ילד בחנות ממתקים שלא יכול לקחת כלום! 

אבל אל ייאוש! לבסוף נמצאה סמטה צדדית המתחברת לשוק מהצד ובה התיישבנו כמה סקצ'ריות אמיצות. היתה לנו מדרגה נוחה ומלוכלכת מאוד המשקיפה על דוכן כפכפים ונעליים הסובל ממיעוט לקוחות בולט לעין. היתה לנו  משם זוית ראייה (אמנם אלכסונית ורחוקה, אך מספקת) לדוכני הפירות הצבעוניים ולתנועת האנשים הכבדה שבשדרה המרכזית. אינטרקציות שונות ומשונות נוצרו עם האוכלוסיה המקומית, רובן הגדול היו חיוביות.


בהמשך נדדנו לסמטה צדדית אחרת, מעין Back office של השוק ובו מאפיית פיתות סיטונאית, משאיות קירור וכמות עצומה של פחים, ארגזים ואשפה.



הנקודה השלישית והאחרונה היתה מחוץ לשוק על רחוב ההגנה, סמוך לנקודת מפגש הסיום של הקבוצה. מדובר ברחוב שהוא הכאוס בהתגלמותו - כעור מאוד, לוהט, עשן אוטובוסים, מוניות צופרות, אזעקות רכב מהחניון הסמוך, אנשים קשי יום ממהרים, סוחבים שקיות . 



לעומת השוק רחוב ההגנה נראה פתאום מרווח מסודר ושפוי. התמקמנו שם בקבוצה קטנה על מפתנו של משרד חלפנות כספים וציירנו לנו בשיא הנוחות והשלווה את מנעמי המקום.



היופי במפגשים הקבוצתיים שהם מביאים אותי למקומות שאין סיכוי שהייתי מגיעה אליהם לבד. ככה היה בשלושת הפעמים האחרונות: ארוע מיצגי הקרמיקה בבית בינימיני, מצעד הגאווה ועכשיו בשוק התקווה. וזה בהחלט המקום להודות למרינה ונתן שטורחים ומארגנים את העיניינים! אז לכל מי שהגיע ביום שישי בחום של 31 מעלות לשוק התקווה: כל הכבוד! אני מכריזה בזאת שלכולנו מגיעה מדליית האומץ והגבורה של הסקצ'ר הישראלי! :)))


שלכם,
ניצן

יום ראשון, 11 ביוני 2017

כל צבעי הקשת - שרבוטים ממצעד הגאווה

בדקתי טוב טוב שיש לי מגוון מספק של צבעים בקלמר לפני היציאת השרבוט האחרונה - קבענו שנלך לצייר את מצעד הגאווה התל אביבי! לא הייתי בטוחה שאצליח להתרכז, חששתי שהבלגן האנושי הצבעוני הזה יסחף אותי ולא אוכל להיות בעמדת המתבוננת מהצד. לקח לי זמן עד שהייתי מוכנה לשלוף את הסקצ'בוק, אך ברגע ששלפתי - לא יכולתי להפסיק!
האוירה הייתה נהדרת, סוף סוף לאף אחד לא היה איכפת מקבוצת האנשים שמציירים את המתרחש - כולם מסביבינו היו מיוחדים ומוזרים יותר, ועפרונות הצבעוניים שהיו תלויים לי בקלמר על הצוואר נראו כמו דגל גאווה קטן.



















היה פשוט אדיר, עכשיו שצריך לחכות שנה שלמה עד לפעם הבאה!