שלום לכולכם, כיף להיות פה, יש הרגשה של התחדשות ושמחה ויצירה באוויר.
אני סיגל, מאיירת ומעצבת גראפית. רוב רובו של היום(והלילה) אני יושבת ומעצבת ומאיירת מול המחשב.
זה היה אושר גדול לשבת ולצייר באווירה של מתחם התחנה. מקווה להמשיך במפגשים האלה עוד ועוד.
התיישבתי על ספסל מוצל, והתחלתי להסתכל מסביב, התבוננתי בבחור אחד בבית הקפה. במבט ראשון היה נדמה לי שהוא יושב בכסא גלגלים. אחר כך במבט שני הבנתי שהוא יושב
ולפניו זוג אופניים.
נזכרתי שפעם, בכנס שהשתתפתי בו , ראיתי אדם שהסתובב כשמעין וו ברזל מעוקל מבצבץ מהחזה שלו, באזור מפתח הצווארון. ממש ריחמתי עליו, היה לי ברור שמדובר במכשיר מורכב שהוכנס לגופו בניתוח מסובך.סביר להניח שהוא פגוע במיתרי הקול.
בסוף הכנס יצא לי להתקרב אליו ולהפתעתי הגדולה-הוא דיבר, ממש בבירור. הפתעתי עוד גברה,
כששלח את ידו לאיזור החזה,ושלף את המכשיר המסובך שהתברר בסך הכל כמוט המשקפיים שלו.
המשכתי להתבונן מסביב ולצייר אנשים חולפים או עומדים. בהתחלה זה די מתסכל-הם פשוט זזים נורא מהר. עד שנקשרים
למישהו, הוא מחליט להחליף תנוחה, בלי להיות מודע בכלל לעוול
הנורא שהוא גורם. לאט לאט נכנסתי לmode אחר, ופשוט נתתי לשברירי דמויות לחלוף תחת היד שלי, כל אחד משאיר את החותם הקטן שלו. נעשיתי יותר סלחנית כלפי מה שאני מספיקה ומה שלא. גם הדמיון למצוייר עצמו הפך להיות פחות חשוב לעומת הסיפור והחוויה. עברתי מהמדיום של השימוש בעפרון, לשימוש בטוש דק, ולבסוף לצבעי מים(ליתר דיוק צבע מים אחד- הצבע היחיד שנותר לי מהזמנים שהייתי מציירת באופן ידני) .
לתמונה הזאת קראתי "LIKE" ולשניה "IGNORE"
ואז נגמרו לי הדימויים מהפייסבוק.
