יום שני, 27 במרץ 2017

סוף שבוע במדבר

את הסופ"ש האחרון ביליתי בערבה, במקום מקסים שנקרא מואה נווה מדבר, כפר אקולוגי שמעבירים בו סדנאות שעוסקות בחיבור בין גוף ונפש. אחחח איזה שקט... ביליתי שעות בלשכב על הערסל ולהתבונן בעלים שביני ובין השמיים. בלילה חושך מצריים והשמיים ענקיים ומלאי כוכבים. 
ציירתי הרבה, וזה קצת מצחיק כי רוב הרישומים לא כ"כ טובים, אבל נהניתי לצייר כמו שהרבה זמן לא נהניתי. מה זה אומר? שהנאה היא לא מדד לאיכות? שכדי להגיע לתוצאות טובות אני צריכה לסבול קצת? שקשה לצייר מקומות יפים? אולי אני צריכה להיות יותר מנותקת מהסביבה כדי להצליח לצייר אותה באופן מדויק. לא רציתי להתנתק שם, רציתי להיות לגמרי בתוך.
לא הצלחתי להעביר את ההתרשמות שלי מהמקום בציור, אבל הייתי בדרך לשם. אם היו לי עוד יומיים שלושה, אני חושבת שהייתי מצליחה להפריד בין להיות חלק מהחוויה לבין לצייר אותה, ומוצאת את הכלים המתאימים ואת הגישה הנכונה כדי לבטא את מה שהרגשתי שם.









אני חותמת בהתנצלות: זה לא רישום עירוני, אבל זה כן רישום מהתבוננות, וזו גם תזכורת לכך שלפעמים צריך לצאת מהעיר ומהמטלות הלא נגמרות וסתם להיות - בלי לו"ז ובלי צריך.

2 comments:

  1. רישומים מהממים רחל! הם מאוד מעבירים לי את התחושה של המקום.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה ניצן. נראה לי שזה בעיקר בזכות העובדה שציירתי הרבה את השותף שלי לחדר ישן ;) זה מצב צבירה מועדף שם.

      מחק