יום שישי בבוקר של אמצע אוגוסט. חם ומסנוור ברחובות של ירושלים. תנועה של אנשים שמחזיקים תיקיות ציור ביד זורמת לכיון של בניין כלל. לאחר זמן מה הם מתפזרים בתחנת הרכבת ומתחילים לצייר את הסביבה.
ובכן, זה נראה כמו התחלה של יציאת שרבוט שגרתית, אבל בכל זאת, כ30 איש, רובם לא מירושלים, טרחו ועלו לעיר הבירה בבוקר של יום שישי קייצי למדי, ומציירים במרץ בתוך ההמון הירושלמי הלוהט.
זה היה מפגש מיוחד ומרגש, יוזמה של מארגני אירועי ״אאוטליין - איור ומילים בירושלים". באנו לרשום לקראת התערוכה הקבוצתית ״אנשי הרכבת״ - שיתוף פעולה עם סיטיפס - הרכבת הקלה בירושלים. התערוכה הפעם לא תוצג בגלריה, אלא תשתלב במרחב העירוני - הרישומים שלנו יודפסו בהגדלה ויוצגו בתחנות הרכבת הקלה, מה שמאוד מתאים לרוח האורבן סקטצ'ינג.
היה כיף אדיר לשקוע לאט לאט לתוך הסביבה, להרגיש לזמן מה שגם אני שייכת לסרט הזה - ממתינה לרכבת, מקשיבה לנגני רחוב, ממהרת לשוק לעשות את הקניות הארונות לפני שבת... בירושלים כל אחד קצת מוזר, כך שנראה לי הרגשתי הכי טבעי לעמוד באמצע הרחוב, בין דוכן החבדניקים שהזמינו להניח תפילין, מקבצי נדבות, זמר בלוז, ולצייר את כל זה. "כמה עולה שתציירי אותי?" "גברת, פה זה מסעדה! נראה לך בסדר שתשבי תלכלכי את השולחן עם הצבעים שלך?" "ציירת אותי? אני כל כך שמן?" אלה רק חלק מהפניות שקיבלתי באותו היום.
הינה מה שהספקתי לתפוס. הזמן עבר במהירות האור. אני חייבת לחזור!
ארקדי מגומל (בלרוס) דיבר בלי סוף, התלונן לי שהוא כבר לא צעיר כדי ללכת לנגן בחתונות ומסיבות בלילה, ושלהיות מוזיקאי זה לא קל, שאל אותי מה אני עושה עם הציורים . אקורדיון - זה הכלי לדעתו! |
החבדניק המבוגר עם הזקן הלבן ניגש אלי וביקש לראות את הציור. "אני כל כך שמן?" נעלב. הילד גם קפץ לראות - "וזה אני?" הוא דווקא היה מבסוט :) |
סיפורים מעניינים אספת. אהבת במיוחד את הרישום של קבוצת החרדים.
השבמחק