פעם ראשונה ברודוס

 הציפיות שלי מרודוס היו נמוכות. זו פעם ראשונה שנסעתי לשם ודימיינתי מקום ואווירה בסגנון השיר של דדי דדון מארץ נהדרת... "רודוס, בלגן ברודוס, רק אני ולוקוס ו-500 רוסים".  לשמחתי הופתעתי מאוד לטובה!



שכרנו וילה דרך Airbnb באיזור הדרום מזרחי של האי במחיר של צימר מליגה נמוכה בצפון. בבוקר הראשון יצאנו לחקור את החוף הסמוך, מרחק 400 מטרים מהוילה. זהו חוף לא מוסדר שמגיעים אליו בשביל עפר קצר. הפתעה! חוף רחב ידיים, ענקי ממש, ריק לגמרה, כלב לא עובר שם, מיים צלולים ושקטים וסירת דייגים אחת קשורה בחבל.

בשעות הצהריים המוקדמות נהיינו רעבים והחלטנו ללכת למסעדת חוף קטנה שנמצאת 3 דקות נסיעה מה"חוף שלנו". המקום התגלה כמוצלח מאוד והפך עד מהרה לשכונתית הקבועה שלנו במהלך עשרת ימי החופשה שבילינו שם.

 זה המראה מהמסעדה לכיוון החוף. למרות שהיינו שם באוגוסט בשיא עונת התיירות המקום היה ריק כמעט לגמרה.



רק לקראת השעה 14:00 התחיל להתמלא שם במקומיים ובתיירים וזה היה משמח מפני שכבר התחלתי לחשוש לפרנסת בעלי המקום!

את הציור הזה ציירתי במפרץ סנט פול שנמצא בעיירה לינדוס. זהו מקום סופר מהמם שנראה לקוח היישר מהבורדים הכי מנקרי עיניים בפינטרסט. מפרץ קטן צלול וכחול מוקף סלעים וצוקים שעליו חולשת האקרופוליס של העיר. המקום כל כך יפה שלא משנה לאיזה כיוון ובאיזו זווית תכוון את האייפון – תיצא שם תמונה מדהימה. אז להצטלם היה קל, לצייר קצת יותר קשה. אני מרגישה מחוייבת להעביר את יופיו של המקום ומרגישה שהציור לא "יפה" מספיק לעומת המקום עצמו.

את פארק המיים של רודוס היה לי הרבה יותר קל לצייר. מוסיקת טראנס בפול ווליום בעשר בבוקר. הקהל מורכב ברובו מבני נוער וצעירים בשנות העשרים ופחות ממשפחות עם ילדים. הבנות שלי (8 ו-12) הסתדרו שם יותר ממצויין. למעשה כמעט לא ראיתי אותן במשך 8 שעות בהן ישבתי בצל אפי תחוב בספר עב כרס.

לאחר בילוי של יום שלם בפארק המיים בחרנו לבלות יום רגוע בבית

במזגן

ובחוף הצמוד שלנו.

חוף מיוחד נוסף שביקרנו בו במהלך החופשה, פרסוניסי, מהווה נקודה אטרקטיבית לגולשי האויר והים בגלל הרוחות החזקות המנשבות בו. בהחלט אטרקטיבי גם לסקצ'רים, אבל צריך לשמור טוב טוב על הניירות, הכל עף שם!

גם הבנות שלי נדבקו בחיידק הסקצ'ינג ולכל טיול שיצאנו לקחנו איתנו את הסקצ'בוקים שלנו, תפסנו פינה בצל ושרבטנו במרץ. כאן אנחנו מציירות בספוט מרשים ביותר, טירת מונוליטיס המשקיפה על הים האגאי (הציור מהמקום הזה מופיע הראשון בפוסט למעלה).

הכי כיף זה כמובן לחזור הביתה. לנו לפחות. הבנות  המסכנות עפו ישר לבית ספר...

אנשי הרכבת הירושלמית

יום שישי בבוקר של אמצע אוגוסט. חם ומסנוור ברחובות של ירושלים. תנועה של אנשים שמחזיקים תיקיות ציור ביד זורמת לכיון של בניין כלל. לאחר זמן מה הם מתפזרים בתחנת הרכבת ומתחילים לצייר את הסביבה.

ובכן, זה נראה כמו התחלה של יציאת שרבוט שגרתית, אבל בכל זאת, כ30 איש, רובם לא מירושלים, טרחו ועלו לעיר הבירה בבוקר של יום שישי קייצי למדי, ומציירים במרץ בתוך ההמון הירושלמי הלוהט.

זה היה מפגש מיוחד ומרגש, יוזמה של מארגני אירועי ״אאוטליין - איור ומילים בירושלים". באנו לרשום לקראת התערוכה הקבוצתית ״אנשי הרכבת״ - שיתוף פעולה עם סיטיפס - הרכבת הקלה בירושלים. התערוכה הפעם לא תוצג בגלריה, אלא תשתלב במרחב העירוני - הרישומים שלנו יודפסו בהגדלה ויוצגו בתחנות הרכבת הקלה, מה שמאוד מתאים לרוח האורבן סקטצ'ינג.

היה כיף אדיר לשקוע לאט לאט לתוך הסביבה, להרגיש לזמן מה שגם אני שייכת לסרט הזה - ממתינה לרכבת, מקשיבה לנגני רחוב, ממהרת לשוק לעשות את הקניות הארונות לפני שבת... בירושלים כל אחד קצת מוזר, כך שנראה לי הרגשתי הכי טבעי לעמוד באמצע הרחוב, בין דוכן החבדניקים שהזמינו להניח תפילין, מקבצי נדבות, זמר בלוז, ולצייר את כל זה. "כמה עולה שתציירי אותי?" "גברת, פה זה מסעדה! נראה לך בסדר שתשבי תלכלכי את השולחן עם הצבעים שלך?" "ציירת אותי? אני כל כך שמן?" אלה רק חלק מהפניות שקיבלתי באותו היום. 

הינה מה שהספקתי לתפוס. הזמן עבר במהירות האור. אני חייבת לחזור!

ארקדי מגומל (בלרוס) דיבר בלי סוף, התלונן לי שהוא כבר לא צעיר כדי ללכת לנגן בחתונות ומסיבות בלילה, ושלהיות מוזיקאי זה לא קל, שאל אותי מה אני עושה עם הציורים . אקורדיון - זה הכלי לדעתו!

החבדניק המבוגר עם הזקן הלבן ניגש אלי וביקש לראות את הציור. "אני כל כך שמן?" נעלב. הילד גם קפץ לראות - "וזה אני?" הוא דווקא היה מבסוט :)

יש מבוגר עם כיפה וטישרט מדליק עם הדפס של אינדיאני ישב מולי, כשהתחלתי לצייר אותו, החליט פתאום לקום ללכת. ראיתי שראה שאני התחלתי לצייר אותו. ביקשתי להשאר עוד קצת והוא הסכים. הוא סיפר לי שהוא איש העולם הגדול, כשהיה צעיר - נסע לאמריקה ונשאר שם ל20 שנה. התגורר בערים שונות - ממזח למערב, אין עיר שהוא לא ביקר. "במה עובדת?" שאלתי. "אני - כולבויניק! היה לי טוב שם!" "אז למה חזרת?" "אישתי נפטרה. .הייתה לי אישה טובה... אני נוסע עוד מעט לאמריקה שוב.." ביקש לראות את הציור. "יפה! ציירת גם את האינדיאני!"

נגיד

נגיד אני אומנית מפורסמת, מרוויחה המון. נגיד באים אליי לראיין אותי, לסטודיו שלי, הנמצא ב.. טוב לא חשוב עכשיו. נגיד שואלים אותי: ממה נובעת הבחירה שלך בשני צבעים כשאת מציירת אנשים? האם זאת ראיית חיים מסוימת? האם זה יחס שלך לבני אדם?

מה אני יענה להם? שאני לא סובלת לסחוב תיקים ולכן לוקחת תמיד מינימום של מינימום? זאת תשובה הולמת לאומנית מפורסמת מרוויחה המון? 

*עכשיו יש לי תחושת די ז'ה וו, כאילו כבר כתבתי משהו דומה, מזמן. חייבת לציין שזה עדיין אקטואלי, ה"נגיד" הזה.

כל צבעי הקשת - שרבוטים ממצעד הגאווה

בדקתי טוב טוב שיש לי מגוון מספק של צבעים בקלמר לפני היציאת השרבוט האחרונה - קבענו שנלך לצייר את מצעד הגאווה התל אביבי! לא הייתי בטוחה שאצליח להתרכז, חששתי שהבלגן האנושי הצבעוני הזה יסחף אותי ולא אוכל להיות בעמדת המתבוננת מהצד. לקח לי זמן עד שהייתי מוכנה לשלוף את הסקצ'בוק, אך ברגע ששלפתי - לא יכולתי להפסיק!
האוירה הייתה נהדרת, סוף סוף לאף אחד לא היה איכפת מקבוצת האנשים שמציירים את המתרחש - כולם מסביבינו היו מיוחדים ומוזרים יותר, ועפרונות הצבעוניים שהיו תלויים לי בקלמר על הצוואר נראו כמו דגל גאווה קטן.

היה פשוט אדיר, עכשיו שצריך לחכות שנה שלמה עד לפעם הבאה!

Family Pictures תמונות משפחתיות

ביום הורים בבסיס טירונים

קונצרט תלמידים לפסנתר

סוף היום, נרדמה על הספה

שרבוט-ריקוד

למפגש החארון שלנו קראתי שרבוט-ריקוד. לא במקרה המילים כנראה התחרזו. הוזמנו על ידי רונית אדלמן לרשום מהתבוננות את השיעור של הקבוצה בהנהלתה, שרוקדת בשיטת ריו אביירטו. אני אוהבת לצייר תהליכים, אנשים בתנוע - זאת משימה מרתקת באמת, וכמובן שמחתי לקפוץ על ההזדמנות. אך השילוב עם הריקוד, ואלי עם הריקוד הספציפי - חופשי, מחובר מבפנים החוצה, חיזק את החוויה פי כמה והעלה אותה למימד אחר.

אז אני חושבת שכן אפשר להעביר אנרגיה, רגש, תחושה ברישום מהיר ואקספרסיבי. עבורי השרבוטים האלה כמו זכרון בבקבוק - כשאני מתבוננת בהם אני יכולה שוב לטעום קצת את הטעם של החוויה. היה כיף אדיר! ואפילו הצטרפתי קצת לריקוד ;) 

המפגש הבא של שרבוט-ריקוד בדרך, תהיו מוכנים!