לא הייתי בשוק הפשפשים כבר שנים, זה הרגיש קצת כמו פעם ראשונה. בגלל שכמעט הכל שם מוצג לראווה ונמכר, היתה לפעמים תחושה שהמבקרים רואים בנו חלק מהתצוגה. ביחס למפגשים קודמים, הרבה יותר אנשים ניגשו לראות מה אנחנו עושים, לשאול שאלות ולהציץ במחברות. אני מעדיפה שיעזבו אותי לנפשי, אבל שפע הסיפורים הויזואליים היו פיצוי מספיק על ההתערבות.
התחלתי מרישומים קטנים, כדי לחמם את היד ואת העין, לתפוס קצת בטחון ואומץ להתעלם מהמבטים של האנשים סביב.
אחרי כמה כאלה הרגשתי יותר ממוקדת וחיפשתי משהו יציב, שאפשר להתמקד ולהתעמק בו. הערבוב של המיצים, הפירות והשלטים הצבעוניים באחד הדוכנים תפס לי את העין.
אחר כך שיניתי מקום וסוג נייר. השמשייה הצבעונית התחננה שאצייר אותה, והשאר הגיע מעצמו.
חשבתי שכבר אין לי כח להתבונן, אבל נקודת המבט והזוג הנחמד שכנעו אותי לנסות. נשאר לי כח רק לרישום מהיר.
הרישום הזה הפך השבוע לציור - לא גמור עדיין. בציור האשה קטנה יותר - ואולי בן הזוג שלה גדול יותר. בלי לשים לב תיקנתי את יחסי הגדלים והפכתי אותם יותר מציאותיים, אבל דווקא האשה הגדולה מעניינת אותי. אני חושבת שברישום הזה יש חומר לעוד ציור או שניים.
