גינת לוינסקי ביום שישי בעשר בבוקר לא היתה מקום משמח במיוחד. פליטים אפריקאים מסיימים את התארגנויות הבוקר שלהם לאחר לינה במקום, חלקם מתגודדים בחבורות, חלקם מתבודדים. מזג האויר אפור וקודר. חבורת הסקצ'רים הקטנה שהתאספה במקום נראתה לא שייכת. האם זה הוגן לצייר במקום כזה בניתוק מהסיטואצייה ההומנית הקשה, מההקשר הפוליטי הטעון? הרגשתי לא נוח בגינה והחלטתי להתרחק כמה רחובות.
נקלעתי למקום שלקח לי כמה שניות טובות לזהות: התחנה המרכזית הישנה. בתור חיילת (לפני 30 שנה) עברתי בה המון והיא זכורה לי כמקום עמוס, תוסס וצבעוני. כיום האיזור נטוש, מוזנח ועלוב. התיישבתי על ספסל (טובל בשלולית שתן לצערי) שממנו היתה לי תצפית פנורמית מושלמת על הרחוב. לא הרבה אנשים הסתובבו שם ורובם המוחלט היו גברים. מנקי רחובות מבוגרים מאוד, נהגי מוניות, שיכורים, הומלסים, ביריונים שונים ומשונים, פתאום בחורה אפריקאית באפרו מרהיב. אני מודה שהייתי קרובה להשתפן ולנטוש, אך לבסוף הצלחתי להשלים את הציור.
משם המשכתי למדרחוב נווה שאנן שיחסית למקום הקודם היה שוקק חיים. המון אנשים מאפריקה, קצת פחות ממזרח אסייה ואפס "ישראלים". קיוויתי להצליח לצייר הפעם אנשים, פנים, קלוז-אפים. זה לא היה פשוט בכלל!
לא הרגשתי נכון ללטוש מבטים באנשים. הצלחתי לגנוב במאמץ רב כמה דמויות.
בשלב זה, למרות שנותרה עוד שעה למפגש הקבוצתי שלנו, חזרתי לגינה מתוך מחשבה שבהחלט עשיתי את היומית שלי. בגינה ציפתה הפתעה - האוירה העגומה של הבוקר השתנתה לגמרה. בית הספר מסתיים בשעה 12:00 ביום שישי והמון ילדים הגיעו לגינה, משחקים, צוחקים, צועקים בעיברית זה לזה. מייד שלפתי את הצבעים והתחלתי לצייר.
הילדים הסתקרנו והתקרבו, עוד סקצ'רים מהקבוצה הצטרפו ותוך דקות ספורות התחברנו כולנו ובילינו יחד נהדר! חלקנו עם הילדים צבעים ודפים והם הצטרפו אלינו לשרבוט. הילדים היו כל כך מקסימים ומרגשים שהלב פשוט נפתח אליהם.
באותם רגעים הרגשתי לראשונה שאני מצליחה להתקרב, להבין ולהרגיש באמת את המורכבות של המקום ושל תושביו.
משימת השרבוט בגינת לוינסקי וסביבתה היתה מבחינתי אחת המאתגרות והמלמדות ביותר שחוויתי עם הקבוצה.
נקלעתי למקום שלקח לי כמה שניות טובות לזהות: התחנה המרכזית הישנה. בתור חיילת (לפני 30 שנה) עברתי בה המון והיא זכורה לי כמקום עמוס, תוסס וצבעוני. כיום האיזור נטוש, מוזנח ועלוב. התיישבתי על ספסל (טובל בשלולית שתן לצערי) שממנו היתה לי תצפית פנורמית מושלמת על הרחוב. לא הרבה אנשים הסתובבו שם ורובם המוחלט היו גברים. מנקי רחובות מבוגרים מאוד, נהגי מוניות, שיכורים, הומלסים, ביריונים שונים ומשונים, פתאום בחורה אפריקאית באפרו מרהיב. אני מודה שהייתי קרובה להשתפן ולנטוש, אך לבסוף הצלחתי להשלים את הציור.
משם המשכתי למדרחוב נווה שאנן שיחסית למקום הקודם היה שוקק חיים. המון אנשים מאפריקה, קצת פחות ממזרח אסייה ואפס "ישראלים". קיוויתי להצליח לצייר הפעם אנשים, פנים, קלוז-אפים. זה לא היה פשוט בכלל!
לא הרגשתי נכון ללטוש מבטים באנשים. הצלחתי לגנוב במאמץ רב כמה דמויות.
בשלב זה, למרות שנותרה עוד שעה למפגש הקבוצתי שלנו, חזרתי לגינה מתוך מחשבה שבהחלט עשיתי את היומית שלי. בגינה ציפתה הפתעה - האוירה העגומה של הבוקר השתנתה לגמרה. בית הספר מסתיים בשעה 12:00 ביום שישי והמון ילדים הגיעו לגינה, משחקים, צוחקים, צועקים בעיברית זה לזה. מייד שלפתי את הצבעים והתחלתי לצייר.
הילדים הסתקרנו והתקרבו, עוד סקצ'רים מהקבוצה הצטרפו ותוך דקות ספורות התחברנו כולנו ובילינו יחד נהדר! חלקנו עם הילדים צבעים ודפים והם הצטרפו אלינו לשרבוט. הילדים היו כל כך מקסימים ומרגשים שהלב פשוט נפתח אליהם.
באותם רגעים הרגשתי לראשונה שאני מצליחה להתקרב, להבין ולהרגיש באמת את המורכבות של המקום ושל תושביו.
משימת השרבוט בגינת לוינסקי וסביבתה היתה מבחינתי אחת המאתגרות והמלמדות ביותר שחוויתי עם הקבוצה.
