כשהגענו לבית קפה, היא כבר הייתה שם. עמדה ליד השולחן, כאילו נעצרה לרגע ותכף תלך.
קיוויתי שתלך, היא הייתה דוחה. גוף מלוכלך רזה להחריד, פה כמעט ללא שיניים, ציפורניים ערוכות שחורות.
ציירנו אותה מהר. חשבנו תכף תלך, אבל היא דווקא דגמנה.
נראה היה שנהנת מצומת לב. שלא מביכים אותה המבטים.
כל עוד הסתכלתי עליה יותר לא יכולתי שלא לחשוב:
מי היא? מה הביא אותה למצבה? איפה היא ישנה?
בטח פעם היא הייתה ילדה אהובה של אמא, ילדה יפה...
ברגע כלשהו היא פתאום אמרה: "חיים הם קשים".
קול שלה היה עדין למפתיע.
לאחר שפרסמתי את הציורים התברר, שקוראים לה סימה. שכולם מכירים אותה, ושהיא הייתה כמה פעמים בהריון.
