כמעט ללא מילים

גם אני יצאתי לשרבט עם החבר'ה בשוק היווני ביפו. 

תכלס, אין לי מה עוד להוסיף.

חוץ מזה שהיה כיף לא נורמלי.

    

מסתבר שקוראים לה סימה

כשהגענו לבית קפה, היא כבר הייתה שם. עמדה ליד השולחן, כאילו נעצרה לרגע ותכף תלך.

קיוויתי שתלך, היא הייתה דוחה. גוף מלוכלך רזה להחריד, פה כמעט ללא שיניים, ציפורניים ערוכות שחורות. 

ציירנו אותה מהר. חשבנו תכף תלך, אבל היא דווקא דגמנה. 

נראה היה שנהנת מצומת לב. שלא מביכים אותה המבטים. 

כל עוד הסתכלתי עליה יותר לא יכולתי שלא לחשוב: 

מי היא? מה הביא אותה למצבה? איפה היא ישנה?

בטח פעם היא הייתה ילדה אהובה של אמא, ילדה יפה...

ברגע כלשהו היא פתאום אמרה: "חיים הם קשים". 

קול שלה היה עדין למפתיע.

לאחר שפרסמתי את הציורים התברר, שקוראים לה סימה. שכולם מכירים אותה, ושהיא הייתה כמה פעמים בהריון.

נגיד

נגיד עיתון מכובד מראיין אותי. 

נגיד "הארץ".

שואלים:

"מה הסיבה לכך 

שהבחירה הצבעונית שבא את נוקטת (המילה לא מתאימה, אבל נגיד)

כה מצומצמת?

זה מראה על תקופה מסוימת בחייך? 

אולי כוונתך לסכסוך בין שני העמים? (נו, שני עמים, שני צבעים)

את עדיין אוכלת בשר? 

אם כן (כן)

אז אולי יש קושי חבוי כלשהו 

היוצא בדרך הזאת?

אני אסמיק

(לא אני לא)

ואגיד:

"אממ...העניין הוא פשוט מאוד.

עצלנות.

עצלני לי לגרור איתי את התיק

מלא בחומרים, צבעים, לורדים, עפרונות, דיויים,

ואפילו אם הבאתי אותם 

אז עצלני לי לפתוח את כל הקופסאות והקלמרים.

שני צבאים, שני עמים - וגמרנו.

פשוט וקצר.

מישהו רוצה לראיין אותי?

לקחתי את הגואש

נתן אמר: קחי את הגואש שלי! 

אמרתי - תודה, לא, לא נעים לי.

נתן אמר: אבל למה לא נעים לך, אני מאוד רוצה לתת את הגואש שלי!

אמרתי - טוב, אקח עוד מעט. 

אני יודעת, אני כבר חשבתי על גואש מקודם.

כבר תארתי לעצמי לאן זה יכול להוביל. איך זה יכול להיגמר. ניסיתי לדחות את הרגע. 

אבל הנה זה קורה. 

זהו.

לקחתי את הגואש.

כאן זה רגע לפני שלקחתי את הגואש של נתן

האמת

האמת, הציורים האלה לא משהו. אבל הרעיון היה טוב: לפוצץ את אמישראגז ובניינים שמסביב עם השפיץ של הפסל הדוקר. הרעיון קפץ לי לראש בשיעור של שמצלאל: לצייר אבסטראקט בכיכר רבין.

האסוציאציה לפי הפוסטר של אל ליסיצקי , "עם טריז אדום להכות לבנים", או משהו כזה.

אבל אישית, אין לי שום עניין לא עם אמישראגז ולא עם עיריית תל אביב. באמת.    

האמת

האמת זה נובע מעצלנות. 

נורא מסובך לי לסחוב בקבוק מים, לאלתר כוס, לייבש ציור. 

כל העניין של צבעי מים מעיק עליי בארגון שלו.

לאומתם, עפרונות צבעוניים מסתדרים לי בקלמר וזהו. 

קצת טיפשי מצידי כי זה עפרונות צבעוניים למים. אבל נו, שוין.

ואפשר לשים משהו לא חוקי? מטבח אורבני?

לא זזה מהבית

בהתחלה אמרתי "לא".

עם תינוקת בת שלושה חודשים אני לא זזה מהבית. 

ועוד רחוק כל כך, ועוד טיסה כל כך קשה.

אפילו שזה מרתון ניו יורק, רוצה - סע בלעדיי. 

גם אחר כך אמרתי לא. 

אחרי זה אמרתי "טוב, נסע יחד אבל אני לא יוצאת מהבית של דודים".

אחרי זה אמרתי "טוב נו אולי רק סיבוב אחד במנהטן וזהו..." 

אבל ככה, ברגיל - אני מהבית, עד שילדה תתחזק, תקבל את כל החיסונים ותהיה בת שנה, לא זזה.

High Line Park

Cezanne in Metropolitan museum

Brooklyn Bridge from Dumbo

uncle

במטוס

Marathon New York from the window

מציאות חדשה

לא חשבתי, לא תכננתי שדבר כזה יקרה לי בגיל 45 ובשלב כזה בחיים.

אבל מה לעשות, קרה. ואנחנו מאושרים.

רק בעפרון

עצלנות היא להוציא כל פעם כוס, למלאה אותו במים, לפתוח קופסת צבעים, לחדד מכחול, לדאוג שכל זה לא יעוף באוויר... אז הפעם - רק בעפרון.

אנשים

ועוד אנשים

ועוד הרבה אנשים

וקקטוס אחד.