לאמיצים בלבד: שרבוט בשוק התקווה בשישי בצהריים בחודש יולי

על יציאת השרבוט הקודמת למצעד הגאווה כתבתי שהיתה מאתגרת (חם, צפוף, המוני...) - אז האמינו לי: זה היה משחק ילדים לעומת שוק התקווה! :)

נפגשנו בפלאפל הקטן בכניסה לשוק, שלושה וחצי שולחנות עליהם רוכנים עוברי אורח ואוכלים מנת פלאפל בשלוש דקות. הבעלים לא ממש התלהב מקבוצת הסקצ'רים העליזה שהתנחלה אצלו לנצח במושגי התנהלות המקום והוא "רמז" לנו להתחפף. אז היידה - לתוך השוק! השוק מורכב משדירה מרכזית מקורה שמשני צידיה דוכנים. המקום צבעוני, גדוש, תוסס ויש בו כל מה שסקצ'ר יכול לחלום עליו... חוץ מדבר אחד: מקום לשבת. בעלי הדוכנים קנאים מאוד לטריטורייה שלהם וישיבה על הריצפה בצמוד לדוכן נתפסת כהכרזת מלחמה והאמינו לי אלו טיפוסים שאף אחד מכם לא היה רוצה להתעסק איתם! 

אז אולי אפשר לשבת באחת המסעדות הקטנות על השדרה המרכזית? זה היה די אפשרי, אבל הן היו עמוסות מאוד וקצב התחלופה בהן גבוה. היו גם כמה "מסעדות" (חמארות?) בסמטאות הפנימיות שאכלסו עד אפס מקום חבורות גדולות והומוגניות של גברים מבוגרים תושבי המקום, היה ברור שאין מצב שאני משתלבת שם. לכן סיבוב ההיכרות הראשוני בשוק היה מאוד מתסכל מבחינתי. הרגשתי כמו ילד בחנות ממתקים שלא יכול לקחת כלום! 

אבל אל ייאוש! לבסוף נמצאה סמטה צדדית המתחברת לשוק מהצד ובה התיישבנו כמה סקצ'ריות אמיצות. היתה לנו מדרגה נוחה ומלוכלכת מאוד המשקיפה על דוכן כפכפים ונעליים הסובל ממיעוט לקוחות בולט לעין. היתה לנו  משם זוית ראייה (אמנם אלכסונית ורחוקה, אך מספקת) לדוכני הפירות הצבעוניים ולתנועת האנשים הכבדה שבשדרה המרכזית. אינטרקציות שונות ומשונות נוצרו עם האוכלוסיה המקומית, רובן הגדול היו חיוביות.

בהמשך נדדנו לסמטה צדדית אחרת, מעין Back office של השוק ובו מאפיית פיתות סיטונאית, משאיות קירור וכמות עצומה של פחים, ארגזים ואשפה.

הנקודה השלישית והאחרונה היתה מחוץ לשוק על רחוב ההגנה, סמוך לנקודת מפגש הסיום של הקבוצה. מדובר ברחוב שהוא הכאוס בהתגלמותו - כעור מאוד, לוהט, עשן אוטובוסים, מוניות צופרות, אזעקות רכב מהחניון הסמוך, אנשים קשי יום ממהרים, סוחבים שקיות . 

לעומת השוק רחוב ההגנה נראה פתאום מרווח מסודר ושפוי. התמקמנו שם בקבוצה קטנה על מפתנו של משרד חלפנות כספים וציירנו לנו בשיא הנוחות והשלווה את מנעמי המקום.

היופי במפגשים הקבוצתיים שהם מביאים אותי למקומות שאין סיכוי שהייתי מגיעה אליהם לבד. ככה היה בשלושת הפעמים האחרונות: ארוע מיצגי הקרמיקה בבית בינימיני, מצעד הגאווה ועכשיו בשוק התקווה. וזה בהחלט המקום להודות למרינה ונתן שטורחים ומארגנים את העיניינים! אז לכל מי שהגיע ביום שישי בחום של 31 מעלות לשוק התקווה: כל הכבוד! אני מכריזה בזאת שלכולנו מגיעה מדליית האומץ והגבורה של הסקצ'ר הישראלי! :)))

שלכם,

ניצן