יציאת שרבוט לנווה צדק

שכונת נווה צדק היא אתגר לא קל לפיצוח עבורי. מצד אחד זהו מקום יפה, אסתטי, נעים מאוד לשוטטות, ממש חלומו של כל סקצ'ר. מצד שני יש משהו לא אותנטי במקום. זו לא באמת תל אביב הקטנה שנחום גוטמן צייר את חולותיה. מדובר בשכונה סופר יוקרתית שכל בית בה שווה עשרות מיליונים. האנשים המסתובבים ברחובות השכונה הם בעיקר תיירים בסיורי צילום, סיורי כתב חידה וכד'.

התחלתי לשוטט ובכוונה התרחקתי לשולי השכונה. הגעתי לרחוב קטן שנשפך לרחוב אילת הסואן, הרחוב הזה היה מג'וייף ואפילו די מסריח. בהחלט איזור הנוחות שלי :) שלפתי דף גדול יחסית שהבאתי איתי (נייר מתנות חום מאיקאה) וציירתי עליו את הרחוב ב"שתי שכבות", למעלה מבט אחד ולמטה מבט לכיוון אחר. אני לא בטוחה שהניסיון ה"אוואנגרדי" שלי צלח מי יודע מה אבל לפחות נהנתי :)

בהמשך חזרתי לכיוון המוזאון, שם משך את עיני ציור הגרפיטי הצהוב הגדול על הקיר. אחרי שהשלמתי את הבתים, ארבתי לדמויות שיעברו ברחוב - אבל הרחוב היה שקט וריק להכעיס. קצת סבלנות - ולבסוף הצלחתי לתפוס כמה עוברים ושבים. 

לסיום ממש עשר דקות לפני הפגישה הקבוצתית שלנו ציירתי סקצ' מהיר על שקית נייר לתפארת הגינון של הוילות היוקרתיות בנווה צדק.

הגיעה הפעם קבוצה גדולה וזה היה ממש כיף. כיף לפגוש אנשים חדשים, לראות סגנונות שונים וגישות כל כך מגוונות לאותה סביבה. וכמו תמיד: תודה ענקית למרינה!!!

יציאת שרבוט לגינת לוינסקי

גינת לוינסקי ביום שישי בעשר בבוקר לא היתה מקום משמח במיוחד. פליטים אפריקאים מסיימים את התארגנויות הבוקר שלהם לאחר לינה במקום, חלקם מתגודדים בחבורות, חלקם מתבודדים. מזג האויר אפור וקודר. חבורת הסקצ'רים הקטנה שהתאספה במקום נראתה לא שייכת. האם זה הוגן לצייר במקום כזה בניתוק מהסיטואצייה ההומנית הקשה, מההקשר הפוליטי הטעון? הרגשתי לא נוח בגינה והחלטתי להתרחק כמה רחובות.

נקלעתי למקום שלקח לי כמה שניות טובות לזהות: התחנה המרכזית הישנה. בתור חיילת (לפני 30 שנה) עברתי בה המון והיא זכורה לי כמקום עמוס, תוסס וצבעוני. כיום האיזור נטוש, מוזנח ועלוב. התיישבתי על ספסל (טובל בשלולית שתן לצערי) שממנו היתה לי תצפית פנורמית מושלמת על הרחוב. לא הרבה אנשים הסתובבו שם ורובם המוחלט היו גברים. מנקי רחובות מבוגרים מאוד, נהגי מוניות, שיכורים, הומלסים, ביריונים שונים ומשונים, פתאום בחורה אפריקאית באפרו מרהיב. אני מודה שהייתי קרובה להשתפן ולנטוש, אך לבסוף הצלחתי להשלים את הציור.

משם המשכתי למדרחוב נווה שאנן שיחסית למקום הקודם היה שוקק חיים. המון אנשים מאפריקה, קצת פחות ממזרח אסייה ואפס "ישראלים". קיוויתי להצליח לצייר הפעם אנשים, פנים, קלוז-אפים. זה לא היה פשוט בכלל!

לא הרגשתי נכון ללטוש מבטים באנשים. הצלחתי לגנוב במאמץ רב כמה דמויות.

בשלב זה, למרות שנותרה עוד שעה למפגש הקבוצתי שלנו, חזרתי לגינה מתוך מחשבה שבהחלט עשיתי את היומית שלי. בגינה ציפתה הפתעה - האוירה העגומה של הבוקר השתנתה לגמרה. בית הספר מסתיים בשעה 12:00 ביום שישי והמון ילדים הגיעו לגינה, משחקים, צוחקים, צועקים בעיברית זה לזה. מייד שלפתי את הצבעים והתחלתי לצייר.

הילדים הסתקרנו והתקרבו, עוד סקצ'רים מהקבוצה הצטרפו ותוך דקות ספורות התחברנו כולנו ובילינו יחד נהדר! חלקנו עם הילדים צבעים ודפים והם הצטרפו אלינו לשרבוט. הילדים היו כל כך מקסימים ומרגשים שהלב פשוט נפתח אליהם.

באותם רגעים הרגשתי לראשונה שאני מצליחה להתקרב, להבין ולהרגיש באמת את המורכבות של המקום ושל תושביו.

משימת השרבוט בגינת לוינסקי וסביבתה היתה מבחינתי אחת המאתגרות והמלמדות ביותר שחוויתי עם הקבוצה.

לאמיצים בלבד: שרבוט בשוק התקווה בשישי בצהריים בחודש יולי

על יציאת השרבוט הקודמת למצעד הגאווה כתבתי שהיתה מאתגרת (חם, צפוף, המוני...) - אז האמינו לי: זה היה משחק ילדים לעומת שוק התקווה! :)

נפגשנו בפלאפל הקטן בכניסה לשוק, שלושה וחצי שולחנות עליהם רוכנים עוברי אורח ואוכלים מנת פלאפל בשלוש דקות. הבעלים לא ממש התלהב מקבוצת הסקצ'רים העליזה שהתנחלה אצלו לנצח במושגי התנהלות המקום והוא "רמז" לנו להתחפף. אז היידה - לתוך השוק! השוק מורכב משדירה מרכזית מקורה שמשני צידיה דוכנים. המקום צבעוני, גדוש, תוסס ויש בו כל מה שסקצ'ר יכול לחלום עליו... חוץ מדבר אחד: מקום לשבת. בעלי הדוכנים קנאים מאוד לטריטורייה שלהם וישיבה על הריצפה בצמוד לדוכן נתפסת כהכרזת מלחמה והאמינו לי אלו טיפוסים שאף אחד מכם לא היה רוצה להתעסק איתם! 

אז אולי אפשר לשבת באחת המסעדות הקטנות על השדרה המרכזית? זה היה די אפשרי, אבל הן היו עמוסות מאוד וקצב התחלופה בהן גבוה. היו גם כמה "מסעדות" (חמארות?) בסמטאות הפנימיות שאכלסו עד אפס מקום חבורות גדולות והומוגניות של גברים מבוגרים תושבי המקום, היה ברור שאין מצב שאני משתלבת שם. לכן סיבוב ההיכרות הראשוני בשוק היה מאוד מתסכל מבחינתי. הרגשתי כמו ילד בחנות ממתקים שלא יכול לקחת כלום! 

אבל אל ייאוש! לבסוף נמצאה סמטה צדדית המתחברת לשוק מהצד ובה התיישבנו כמה סקצ'ריות אמיצות. היתה לנו מדרגה נוחה ומלוכלכת מאוד המשקיפה על דוכן כפכפים ונעליים הסובל ממיעוט לקוחות בולט לעין. היתה לנו  משם זוית ראייה (אמנם אלכסונית ורחוקה, אך מספקת) לדוכני הפירות הצבעוניים ולתנועת האנשים הכבדה שבשדרה המרכזית. אינטרקציות שונות ומשונות נוצרו עם האוכלוסיה המקומית, רובן הגדול היו חיוביות.

בהמשך נדדנו לסמטה צדדית אחרת, מעין Back office של השוק ובו מאפיית פיתות סיטונאית, משאיות קירור וכמות עצומה של פחים, ארגזים ואשפה.

הנקודה השלישית והאחרונה היתה מחוץ לשוק על רחוב ההגנה, סמוך לנקודת מפגש הסיום של הקבוצה. מדובר ברחוב שהוא הכאוס בהתגלמותו - כעור מאוד, לוהט, עשן אוטובוסים, מוניות צופרות, אזעקות רכב מהחניון הסמוך, אנשים קשי יום ממהרים, סוחבים שקיות . 

לעומת השוק רחוב ההגנה נראה פתאום מרווח מסודר ושפוי. התמקמנו שם בקבוצה קטנה על מפתנו של משרד חלפנות כספים וציירנו לנו בשיא הנוחות והשלווה את מנעמי המקום.

היופי במפגשים הקבוצתיים שהם מביאים אותי למקומות שאין סיכוי שהייתי מגיעה אליהם לבד. ככה היה בשלושת הפעמים האחרונות: ארוע מיצגי הקרמיקה בבית בינימיני, מצעד הגאווה ועכשיו בשוק התקווה. וזה בהחלט המקום להודות למרינה ונתן שטורחים ומארגנים את העיניינים! אז לכל מי שהגיע ביום שישי בחום של 31 מעלות לשוק התקווה: כל הכבוד! אני מכריזה בזאת שלכולנו מגיעה מדליית האומץ והגבורה של הסקצ'ר הישראלי! :)))

שלכם,

ניצן

שרונה תל אביב. סיום תשע"ה והתחלת תשע"ו

שרונה ומרחביה הירוקים והאורבניים הן מקור השראה קסום בלב תל אביב.

כמה איורים טריים משבוע זה ומהשנה שהסתיימה לה, גם בין דפי הסקצ'בוק:

שרונה תל אביב. איור בעט ועפרונות צבעוניים וקולאז' מדפי המידע. שני בסן

שרונה תל אביב. איור בעפרונות צבעוניים וטושים. שני בסן

שרונה תל אביב. איור בעפרונות צבעוניים וטושים. שני בסן

דמויות תל אביב. איורים קטנים בעט ועפרונות צבעוניים. שני בסן

ניגונים לסיכום תשע"ה. קיבוץ גן שמואל. בין הצלילים-דניאל זמיר (קלרינט) ויונתן רזאל (קלידים). עפרונות צבעוניים על נייר חום. שני בסן

לצייר אנשים בלי שירגישו

        אני אוהב לצייר נוף-גם נוף אורבני.לצייר נוף יש יתרונות-הוא לא זז,קם והולך ולא מרים את הראש ורואה מה אתה עושה.רגעים שעבורי אינם נעימים כשאני מצייר אנשים,במיוחד כשהם נגשים לראות את התוצאה-שהרבה פעמים לא מדויקת ולא מחמיאה-אני משרבט-לא מצלם.

       אתמול ישבתי על ספסל בשכונה וציירתי ערוגת פרחים ובתים.פתאום שמתי לב שהתישבו בספסל לידי שני גברים.לא עמדתי בפיתוי-הפכתי דף ורשמתי במהירות.אני חושב שהם לא הרגישו.