לאמיצים בלבד: שרבוט בשוק התקווה בשישי בצהריים בחודש יולי

על יציאת השרבוט הקודמת למצעד הגאווה כתבתי שהיתה מאתגרת (חם, צפוף, המוני...) - אז האמינו לי: זה היה משחק ילדים לעומת שוק התקווה! :)

נפגשנו בפלאפל הקטן בכניסה לשוק, שלושה וחצי שולחנות עליהם רוכנים עוברי אורח ואוכלים מנת פלאפל בשלוש דקות. הבעלים לא ממש התלהב מקבוצת הסקצ'רים העליזה שהתנחלה אצלו לנצח במושגי התנהלות המקום והוא "רמז" לנו להתחפף. אז היידה - לתוך השוק! השוק מורכב משדירה מרכזית מקורה שמשני צידיה דוכנים. המקום צבעוני, גדוש, תוסס ויש בו כל מה שסקצ'ר יכול לחלום עליו... חוץ מדבר אחד: מקום לשבת. בעלי הדוכנים קנאים מאוד לטריטורייה שלהם וישיבה על הריצפה בצמוד לדוכן נתפסת כהכרזת מלחמה והאמינו לי אלו טיפוסים שאף אחד מכם לא היה רוצה להתעסק איתם! 

אז אולי אפשר לשבת באחת המסעדות הקטנות על השדרה המרכזית? זה היה די אפשרי, אבל הן היו עמוסות מאוד וקצב התחלופה בהן גבוה. היו גם כמה "מסעדות" (חמארות?) בסמטאות הפנימיות שאכלסו עד אפס מקום חבורות גדולות והומוגניות של גברים מבוגרים תושבי המקום, היה ברור שאין מצב שאני משתלבת שם. לכן סיבוב ההיכרות הראשוני בשוק היה מאוד מתסכל מבחינתי. הרגשתי כמו ילד בחנות ממתקים שלא יכול לקחת כלום! 

אבל אל ייאוש! לבסוף נמצאה סמטה צדדית המתחברת לשוק מהצד ובה התיישבנו כמה סקצ'ריות אמיצות. היתה לנו מדרגה נוחה ומלוכלכת מאוד המשקיפה על דוכן כפכפים ונעליים הסובל ממיעוט לקוחות בולט לעין. היתה לנו  משם זוית ראייה (אמנם אלכסונית ורחוקה, אך מספקת) לדוכני הפירות הצבעוניים ולתנועת האנשים הכבדה שבשדרה המרכזית. אינטרקציות שונות ומשונות נוצרו עם האוכלוסיה המקומית, רובן הגדול היו חיוביות.

בהמשך נדדנו לסמטה צדדית אחרת, מעין Back office של השוק ובו מאפיית פיתות סיטונאית, משאיות קירור וכמות עצומה של פחים, ארגזים ואשפה.

הנקודה השלישית והאחרונה היתה מחוץ לשוק על רחוב ההגנה, סמוך לנקודת מפגש הסיום של הקבוצה. מדובר ברחוב שהוא הכאוס בהתגלמותו - כעור מאוד, לוהט, עשן אוטובוסים, מוניות צופרות, אזעקות רכב מהחניון הסמוך, אנשים קשי יום ממהרים, סוחבים שקיות . 

לעומת השוק רחוב ההגנה נראה פתאום מרווח מסודר ושפוי. התמקמנו שם בקבוצה קטנה על מפתנו של משרד חלפנות כספים וציירנו לנו בשיא הנוחות והשלווה את מנעמי המקום.

היופי במפגשים הקבוצתיים שהם מביאים אותי למקומות שאין סיכוי שהייתי מגיעה אליהם לבד. ככה היה בשלושת הפעמים האחרונות: ארוע מיצגי הקרמיקה בבית בינימיני, מצעד הגאווה ועכשיו בשוק התקווה. וזה בהחלט המקום להודות למרינה ונתן שטורחים ומארגנים את העיניינים! אז לכל מי שהגיע ביום שישי בחום של 31 מעלות לשוק התקווה: כל הכבוד! אני מכריזה בזאת שלכולנו מגיעה מדליית האומץ והגבורה של הסקצ'ר הישראלי! :)))

שלכם,

ניצן

בא לשכונה בחור חדש.....

שלום חברים,
אני חדש בקבוצה, שוק הפשפשים הוא לי המפגש השני, ובכלל- אני חדש בתל-אביב. הכל עדיין נראה לי טרי ושונה, ועם זאת מדובר בישראל. חייתי פה כ-32 שנים ואני אוהב את המוכר והישן. עם זאת, פעמים מעטות מדיי נעצרתי להביט, לא סתם להסתכל, ולתרגם את המציאות לנייר. ניקח את מקרה שוק הפשפשים משישי האחרון כהסבר לכך שפשוט מאוד קשה לי לשבת ולרשום קצת מציאות: מאות אנשים, אלפי פרטי סחורה צבעוניים, תנועה מתמדת, קקפוניה ארכיטקטונית. איך לעזאזל אפשר לתאר את הכל? על אילו פרטים מוותרים? כשאני סוף סוף מניח את העיפרון על הנייר אני שונא את מה שיוצא. אבל אני קשוח, שירתתי בקרבי, אני לא אוותר! ואני עושה עוד רישום. ועוד אחד. מנסה להתיש את המבקר הפנימי. ולאט לאט אני מתחיל אפילו להנות. בתום שלוש השעות אני כבר תשוש. אבל שמח. אני מרגיש שכל ניסיון כזה לתאר את המציאות על הנייר משפר את יכולותיי כמאייר ובהחלט עוזר לי ללמוד להבין וגם לאהוב את הבלגן בו אנחנו חיים.

Hey all,

I'm new to the group, the “Flea Market” is only my second encounter with Y'all, but I'm also quite new in Tel-Aviv. Everything still seems fresh and different, but still - it is Israel we're talking about - I've lived here about 32 years and I love the old and familiar. However, it is not too often that I stop to observe, not just to look, and to translate reality onto paper. Using last Friday's Flea Market meeting as an example, I'll try to explain why is it so very hard for me to just sit down and sketch some reality: hundreds of people, thousands of colorful merchandise pieces , constant movement, architectural cacophony. How the hell can one sketch it all? What details should I drop out? When I finally start moving the pencil on the paper I hate what comes out. But hey, I'm tough, I served in “Kravi”, I will not give up easily! And I try again. And again. Essentially I'm trying to wear down the internal critic. And then, little by little I begin to enjoy the process. After three hours I'm quite exhausted. But pleased. I feel that this attempt to describe the reality on paper improves my abilities as an illustrator and certainly helps me learn to understand and love the mess in which we live.

לצייר אנשים בלי שירגישו

        אני אוהב לצייר נוף-גם נוף אורבני.לצייר נוף יש יתרונות-הוא לא זז,קם והולך ולא מרים את הראש ורואה מה אתה עושה.רגעים שעבורי אינם נעימים כשאני מצייר אנשים,במיוחד כשהם נגשים לראות את התוצאה-שהרבה פעמים לא מדויקת ולא מחמיאה-אני משרבט-לא מצלם.

       אתמול ישבתי על ספסל בשכונה וציירתי ערוגת פרחים ובתים.פתאום שמתי לב שהתישבו בספסל לידי שני גברים.לא עמדתי בפיתוי-הפכתי דף ורשמתי במהירות.אני חושב שהם לא הרגישו.