יציאת שרבוט לגינת לוינסקי

גינת לוינסקי ביום שישי בעשר בבוקר לא היתה מקום משמח במיוחד. פליטים אפריקאים מסיימים את התארגנויות הבוקר שלהם לאחר לינה במקום, חלקם מתגודדים בחבורות, חלקם מתבודדים. מזג האויר אפור וקודר. חבורת הסקצ'רים הקטנה שהתאספה במקום נראתה לא שייכת. האם זה הוגן לצייר במקום כזה בניתוק מהסיטואצייה ההומנית הקשה, מההקשר הפוליטי הטעון? הרגשתי לא נוח בגינה והחלטתי להתרחק כמה רחובות.

נקלעתי למקום שלקח לי כמה שניות טובות לזהות: התחנה המרכזית הישנה. בתור חיילת (לפני 30 שנה) עברתי בה המון והיא זכורה לי כמקום עמוס, תוסס וצבעוני. כיום האיזור נטוש, מוזנח ועלוב. התיישבתי על ספסל (טובל בשלולית שתן לצערי) שממנו היתה לי תצפית פנורמית מושלמת על הרחוב. לא הרבה אנשים הסתובבו שם ורובם המוחלט היו גברים. מנקי רחובות מבוגרים מאוד, נהגי מוניות, שיכורים, הומלסים, ביריונים שונים ומשונים, פתאום בחורה אפריקאית באפרו מרהיב. אני מודה שהייתי קרובה להשתפן ולנטוש, אך לבסוף הצלחתי להשלים את הציור.

משם המשכתי למדרחוב נווה שאנן שיחסית למקום הקודם היה שוקק חיים. המון אנשים מאפריקה, קצת פחות ממזרח אסייה ואפס "ישראלים". קיוויתי להצליח לצייר הפעם אנשים, פנים, קלוז-אפים. זה לא היה פשוט בכלל!

לא הרגשתי נכון ללטוש מבטים באנשים. הצלחתי לגנוב במאמץ רב כמה דמויות.

בשלב זה, למרות שנותרה עוד שעה למפגש הקבוצתי שלנו, חזרתי לגינה מתוך מחשבה שבהחלט עשיתי את היומית שלי. בגינה ציפתה הפתעה - האוירה העגומה של הבוקר השתנתה לגמרה. בית הספר מסתיים בשעה 12:00 ביום שישי והמון ילדים הגיעו לגינה, משחקים, צוחקים, צועקים בעיברית זה לזה. מייד שלפתי את הצבעים והתחלתי לצייר.

הילדים הסתקרנו והתקרבו, עוד סקצ'רים מהקבוצה הצטרפו ותוך דקות ספורות התחברנו כולנו ובילינו יחד נהדר! חלקנו עם הילדים צבעים ודפים והם הצטרפו אלינו לשרבוט. הילדים היו כל כך מקסימים ומרגשים שהלב פשוט נפתח אליהם.

באותם רגעים הרגשתי לראשונה שאני מצליחה להתקרב, להבין ולהרגיש באמת את המורכבות של המקום ושל תושביו.

משימת השרבוט בגינת לוינסקי וסביבתה היתה מבחינתי אחת המאתגרות והמלמדות ביותר שחוויתי עם הקבוצה.

בא לשכונה בחור חדש.....

שלום חברים,
אני חדש בקבוצה, שוק הפשפשים הוא לי המפגש השני, ובכלל- אני חדש בתל-אביב. הכל עדיין נראה לי טרי ושונה, ועם זאת מדובר בישראל. חייתי פה כ-32 שנים ואני אוהב את המוכר והישן. עם זאת, פעמים מעטות מדיי נעצרתי להביט, לא סתם להסתכל, ולתרגם את המציאות לנייר. ניקח את מקרה שוק הפשפשים משישי האחרון כהסבר לכך שפשוט מאוד קשה לי לשבת ולרשום קצת מציאות: מאות אנשים, אלפי פרטי סחורה צבעוניים, תנועה מתמדת, קקפוניה ארכיטקטונית. איך לעזאזל אפשר לתאר את הכל? על אילו פרטים מוותרים? כשאני סוף סוף מניח את העיפרון על הנייר אני שונא את מה שיוצא. אבל אני קשוח, שירתתי בקרבי, אני לא אוותר! ואני עושה עוד רישום. ועוד אחד. מנסה להתיש את המבקר הפנימי. ולאט לאט אני מתחיל אפילו להנות. בתום שלוש השעות אני כבר תשוש. אבל שמח. אני מרגיש שכל ניסיון כזה לתאר את המציאות על הנייר משפר את יכולותיי כמאייר ובהחלט עוזר לי ללמוד להבין וגם לאהוב את הבלגן בו אנחנו חיים.

Hey all,

I'm new to the group, the “Flea Market” is only my second encounter with Y'all, but I'm also quite new in Tel-Aviv. Everything still seems fresh and different, but still - it is Israel we're talking about - I've lived here about 32 years and I love the old and familiar. However, it is not too often that I stop to observe, not just to look, and to translate reality onto paper. Using last Friday's Flea Market meeting as an example, I'll try to explain why is it so very hard for me to just sit down and sketch some reality: hundreds of people, thousands of colorful merchandise pieces , constant movement, architectural cacophony. How the hell can one sketch it all? What details should I drop out? When I finally start moving the pencil on the paper I hate what comes out. But hey, I'm tough, I served in “Kravi”, I will not give up easily! And I try again. And again. Essentially I'm trying to wear down the internal critic. And then, little by little I begin to enjoy the process. After three hours I'm quite exhausted. But pleased. I feel that this attempt to describe the reality on paper improves my abilities as an illustrator and certainly helps me learn to understand and love the mess in which we live.

רק בעפרון

עצלנות היא להוציא כל פעם כוס, למלאה אותו במים, לפתוח קופסת צבעים, לחדד מכחול, לדאוג שכל זה לא יעוף באוויר... אז הפעם - רק בעפרון.

אנשים

ועוד אנשים

ועוד הרבה אנשים

וקקטוס אחד.